מביט בשמיים

הוא מביט בשמיים אל בעלי הכנף,

ברוחו הוא רואה ציפור על ענף,

ממעט לדבר  עם חיוך מבויש,

תביטי בי הוא שר בקול מכונס.

הוא מביט בשמיים וכמעט נוגע,

מסתובב בעולם שסובב את חייו,

בין אלפי כוכבים שאינם משקרים,

בין סיפורים, שירים ומזמורים.

הציפור מביטה בו, שרה לו שיר,

שבת הביתה,  הו ילד פלא שלי.

אל ארץ הצבר, הארץ שאהבת,

אל ארץ הצבר, שאותה חיבקת.

הוא מביט בשמיים שמעליו,

ציגלה וביגלה מחייכים אליו,

מה שהיה, אל נא תעזוב,

מילה זו מילה, יהיה עוד טוב.

הוא מביט בשמיים, הרחק מכאן,

האם את עדיין זוכרת אותי, סיון.

הוא מביט בשמיים, עם חיוך מבויש,

תביטי בי הוא שר בקול מכונס.

הציפור מביטה בו, שרה לו שיר,

שבת הביתה,  הו ילד פלא שלי.

אל ארץ הצבר, הארץ שאהבת,

אל ארץ הצבר, שאותה חיבקת.

הדבר האמיתי

אומרים לי תכתוב משהו יותר קצבי,

משהו יותר שמח, יותר עכשווי,

מנסה בכל כוחי להיענות לאתגר,

נקודות שבהן השלכתי עוגן בעבר.

למשל, כוס הבירה הריקה,

בעיצומה של מסיבה טובה,

שולחן של חברים וארוחת שחיתות,

וגם הקליעה שקלעתי ממצב אבוד.

אבל משהו אפל, משהו חסר,

הדבר האמיתי, ששוכן במעמקים,

בלי העמדת פנים, בלי משחקים,

נחבא ושורט כציפורני חיה פצועה,

שמסרבת להישמע אל התודעה.

סרט שאותו לעולם לא אשכח,

ברקים שמרגשים כל פעם מחדש,

התעודות האילמות שעל הקיר,

תחושת הסיפוק בסיומו של עוד שיר.

נשיקה ראשונה על רקע שקיעה,

וגלים מתנפצים, שוברים את הדממה.

משהו קליל יותר, חוזרת הבקשה,

בעודי ניצב בפני חומה בצורה.

משהו אפל, משהו חסר,

הדבר האמיתי, ששוכן במעמקים,

בלי העמדת פנים, בלי משחקים,

נחבא ושורט כציפורני חיה פצועה,

שמסרבת להישמע אל התודעה.

המרדף

מנסה לאחוז חזק חזק

במעט החלומות שנותרו,

בטרם יאבדו ברגבי העפר

במרדף שלעולם אינו נגמר.

תוהה לאן מועדות פנינו,

רחש הגעגוע נושף בעורפינו,

תמונות מראה של נבכי הלב,

ריקוד סוחף, מבט מלטף.

גלים גלים סוחפים ומאתגרים,

דרך של אור, אמת ותעתועים,

סקרן לאן יובילני המרדף,

שמתעורר כל בוקר מחדש.

מושיט יד למצפון שבוער,

לצד הגעגוע שהולך ומתגבר,

כמעט עובר, כמעט נוגע,

לחן שנמשך אל תוך הלילה.

מנסה לאחוז חזק חזק

במעט החלומות שנותרו,

תמונות מראה של נבכי הלב,

ריקוד סוחף, מבט מלטף.

גלים גלים סוחפים ומאתגרים,

דרך של אור, אמת ותעתועים,

סקרן לאן יובילני המרדף,

שמתעורר כל בוקר מחדש.

מרגיש לא

חיים שלמים עוברים בלי תמרורי עצור,

דוהרים, רוכבים קדימה,

נודדים ומחדשים נדרים,

גם אם זה נמשך רק כמה רגעים.

הבקבוק מתנועע,  מציף את שנשכח,

את השלווה המדומה,

שמצאה מחסה בכנפיה

של שגרה מאסה.

מרגיש מבולבל, מרגיש מרוקן, 

הכל נראה לבן ושחור, הכל נראה לא נכון.

מרגיש לא מוכן, מרגיש לא יודע,

מה עוד לומר לך ואיך להגיע.

חיים שלמים עוברים,

בהכחשה או באמונה,

עדיין התמונה זהה.

עם יותר קמטים ויותר חורים.

הבקבוק עוד רגע נגמר,

שולח אותי היכן שדבר אינו נחבא.

משהו להיאחז בו

עד לערב הבא.

מרגיש מבולבל, מרגיש מרוקן, 

הכל נראה לבן ושחור, הכל נראה לא נכון.

מרגיש לא מוכן, מרגיש לא יודע,

מה עוד לומר לך ואיך להגיע.

שעת לילה מאוחרת

שעת לילה מאוחרת,

העיניים כמעט נעצמות,

כל מילה היא מים מהסלע,

אני כותב לך. . .  וחושש לטעות.

שעת לילה מאוחרת,

עיניי עדיין ערות,

כל מילה היא שטח אש

והדף נותר עירום וריק.

והלב נכסף לגעת בחלום,

לחתוך את השקט שזועק,

נחבט בנחשוליו של הבכי,

היכן שהרגש נחשף ומתפרק.

שעת לילה מאוחרת,

והמילים אינן מגיעות,

רק קולות שעולים בלחש,

געגועים וזכרונות.

שעת לילה מאוחרת,

אפיסת כוחות,

אני כותב לך  מילים,

חושש לטעות.

והלב נכסף לגעת בחלום,

לחתוך את השקט שזועק,

נחבט בנחשוליו של הבכי,

היכן שהרגש נחשף ומתפרק.

לכוד

מרחוק נראה כתעתוע

ועדיין נמצא קרוב לעין,

היכן שהזעזוע לעיתים נוגע,

לוחש את לחשיו וממשיך הלאה.

                  

צעד צעד מתקדם מהוסס,

מבעד הפחדים שעליי לעבור,

ברוחי רואה את קצהו של הגשר,

יודע שיש עוד מרחק לחצות.

לכוד בעולם של סדקים ופחדים,

סימני שאלה שהולכים ומתרבים,

לרגליה של האש שבוערת בתוכי,

לרגליה של האש שמציתה את דמיוני.

הגעגוע מציף, מפלח כחץ,

את הכמיהה שאצורה בגוף,

מאיימת להתפרץ החוצה,

אל מקום שבו אין מעצורים.

צעד צעד מתקדם מהוסס,

מבעד הפחדים שעליי לעבור,

ברוחי רואה את קצהו של הגשר,

יודע שיש עוד מרחק לחצות.

לכוד בעולם של סדקים ופחדים,

סימני שאלה שהולכים ומתרבים,

לרגליה של האש שבוערת בתוכי,

לרגליה של האש שמציתה את דמיוני.

לעולם לא אדע

מול המסך, מחפש אותך.

מחשבות אבודות, סימנים ושמות,

נקודה ירוקה, את לרגע עולה.

נקודה ירוקה, נקודה של תקווה.

 

שולח חיוך, מצפה לתגובה.

עוד רגע עובר ואת לא עונה,

פותח חלון, על סף שיגעון.

פותח חלון, חלון של דמיון.

 

את אומרת לי בלחישה - תבין, זה לא אתה,

אסוף את עצמך - רגע של דממה.

את אומרת לי בשתיקה - עזוב, זה לא אתה,

המשך בדרכך - רגע של פרידה.

 

ניסיון אחרון של מסע שכנועים.

מבקש להבין מה קורה שם בפנים.

האם את צופה בי ובסתר בוכה .

האם את צופה בי, לעולם לא אדע.

 

חוזר למסך, כותב ומוחק,

את מה שבלב, את מה שכואב.

איך פתאום התרחקת, את הדלת סגרת.

איך פתאום התרחקת, ואותי כך עזבת.

 

את אומרת לי בלחישה - תבין, זה לא אתה,

אסוף את עצמך - רגע של דממה.

את אומרת לי בשתיקה - עזוב, זה לא אתה,

המשך בדרכך - רגע של פרידה.