צלילים וצבעים

אני נישא בזרמי האוויר,

מפיח חיים במילות השיר,

ברוח התובעת את חלקה,

בגשם המבשם את האדמה היבשה.

אני לומד את העולם,

דרך צלילים,

דרך צבעים,

נודד בין ריחות תבשילים,

ריחות נופים פראיים.

קשת בערפל המים,

בפתחו של השחר העולה,

שאגה אדירה ביום ובלילה,

לאור ירח מלא.

אני שוכב על האדמה הפצועה,

פותח פרצה לאמת העירומה,

מוצא את דרכי בסמטה אפלה,

דרך שדרת עצים מובילה.

אני יוצא נגד השיטה,

מאמץ את קוד השתיקה

פה ושם זורק מילה,

שקט, הס, דממה.

 

קשת בערפל המים,

בפתחו של השחר העולה,

שאגה אדירה ביום ובלילה,

לאור ירח מלא.

הדרך הנכונה

שיירות עננים צפים,

מעל פנסי רחוב עירומים,

אנשים חולפים ושבים

לצד נופים שמתחלפים.

היסטוריה שמוכתמת,

אשליה שמתפוגגת,

בועה שמתפוצצת,

וכל האמת נחשפת.

נסיעה ארוכה ארוכה,

זמן למחשבה בריאה,

היכן שמעולם לא ביקרתי,

מעולם לא עצרתי, רק המשכתי.

צילם של פופי העננים,

את יומי מלווה בשבילים ובדרכים,

מפיח בי תקווה לימים מאשרים,

בלי הרהורים או לבטים שנובטים.

פשוט לעצור את התנועה,

ולנער מעליי את קירות הבועה,

לצאת בחיוך אל דרך חדשה,

כי זו הדרך הנכונה, הדרך היחידה.

נסיעה ארוכה ארוכה,

זמן למחשבה בריאה,

היכן שמעולם לא ביקרתי,

מעולם לא עצרתי, רק המשכתי.

נדנדה

בזכרוני אני רואה

שביל נסתר אל גינת פלאים,

נדנדה לצד חברים משחקים,

ואת יושבת ומשגיחה,

פנייך עצובות קמעה,

כנראה מבינה שהגיעה השעה.

בזכרוני אני משקיף

מהמרפסת שצופה אל הגן,

מחזות שלא נראו מעולם,

סודות שנותרו כמוסים,

צער שנשטף בדמדומים,

דמעות של עצב וגעגועים.

בזכרוני אני רואה,

אדם שהתבגר וגרונו נחנק,

אדם שהתבגר וליבו מצולק,

אדם שהתגבר ורוחו איתנה,

אדם שהתבגר עם כל מכה,

אדם שהתגבר ועדיין מרגיש אחר.

  

בזכרוני אני

הולך על המים, נוגע בשמיים,

רץ למרחקים, קופץ לגבהים,

ואת שם נמצאת,

יושבת ומשגיחה,

כאילו מבינה שהגיעה השעה.

בזכרוני אשא את שמך

לאן שאפנה ואלך,

ואזכור את האדם שהיה,

שהתבגר עם כל מכה,

אדם שהתבגר ועדיין נותר אחר.

קריאה אחרונה

מביט בך כל עוד שאפשר,

רגע לפני שיהיה מאוחר,

רגע לפני שיהיה המחר,

רגע לפני שבינינו נגמר.

ימים שלא החלפנו מילה,

והלב נקרע בדמדומי השקיעה,

עטוף כולו בדאגה לשלומך,

קריאה אחרונה בטרם אלך.

והשעות חולפות,

והשאלות עולות,

הגיגים של תהיות,

בתוך חלום בלהות.

ואולי אני מוכה חלומות,

ואולי אני הלום הזיות,

בעודי נלחם בשדים וברוחות,

בכוח המציאות ובעובדות.

געגועיי משייטים אל ליבך,

עוגנים למרגלות מבצרך,

מבקיעים נתיב אל חיקך,

נשקי אותי בטרם אלך.

והשעות חולפות,

והשאלות עולות,

הגיגים של תהיות,

בתוך חלום בלהות.

אהבה ממבט ראשון

ידיי את פניי מכסות, 

את הדמעות הן מסתירות,              

מבקש לראות, לראות אותך יותר,   

והלב קורא: חזרי אליי מהר.     

יום נוסף, שהולך ובא,   

זיכרון מתוק בתוך תמונה,            

מחפש היכן, היכן את אהובה,   

בעודי ניצב אל מול מראה שבורה.

אהבה ממבט ראשון, אהבה ממבט ראשון,

לעולם לא תדע, אם יש עוד, יש עוד כמותה.

אהבה ממבט ראשון, אהבה ממבט ראשון,    

זיכרון, רחוק מתוק, בתוך תמונה שבורה.         

והדמעות זולגות, זיכרונות לצד תמונות,

נאבק לשכוח את כל אותן הבטחות.

והדמעות זולגות, מחשבות (ש)צפות ועולות,    

נאבק לשכוח מכל אותן נשיקות.  

ימים ולילות, סערת רגשות.      

זמן שאוזל מבין האצבעות      

אהבה ממבט ראשון, אהבה ממבט ראשון,

לעולם לא תדע, אם יש עוד, יש עוד כמותה.

אהבה ממבט ראשון, אהבה ממבט ראשון,    

זיכרון, רחוק מתוק, בתוך תמונה שבורה.  

ימים ולילות, סערת רגשות.      

זמן שאוזל מבין האצבעות.

חושך

חושך

כמעט ואין אור,

עיניי פקוחות,

מסרב לישון,

עוטה שמיכת שריון.

כולי מכווץ,

מחשבות של אימה,

משתקות את התנועה,

פחד מהלא נודע,

מחלחל לתת מודע.

חושך

היכן את, אהובה.

חושך,

כמה את חסרה.

האוויר דליל,

אני מעוות פנים,

מטשטש קווים,

מפנה גב אל הקיר,

אובד בין הצללים.

כמעט ואין קול,

מלבד תקתוק השעון,

מוכן לקרב בהזיה,

אוחז בקרנות התפילה.

חושך

היכן את, אהובה.

חושך,

כמה את חסרה.

חזרה אל

העולם עולה באש ואף אחד אינו מתרגש,

רעיונות ותוכניות נשמעות ללא יסוד,

העתיד ייראה טוב מאי פעם,

נאמר לאומה המבקשת עוד.

גלגלי הזמן נשחקים וההצהרות נערמות,

נושאי הארון מסתתרים בחיי מותרות,

כופרים בהאשמות העומדות נגדם,

אף שהראיות לא מותירות ספק באשמתם.

זמן לתיקון נפשות,

חזרה אל הטוב שנכחד,

זמן לתיקון עוולות,

חזרה אל האור שאבד.

זעם אדיר מאחד את הנפקדים,

זעמם של בעלי החיים הנכחדים,

צריבת השמש וצחיחות המדבר,

נחשול הים וגעשו של ההר.

הבקבוק מאט את סיבובו,

מבקש מקלט מדמותו שלו,

כך גם הזמן מתקצר ונגמר,

רגע לפני שעומד ונעצר.

זמן לתיקון נפשות,

חזרה אל הטוב שנכחד,

זמן לתיקון עוולות,

חזרה אל האור שאבד.

מדינה יבשה

מגבת לחה,

וספסל למנוחה,

שואל איך המרגש,

זבת חלב ודבש.

הזיעה מצננת את הפנים,

ניגרת נטיפים נטיפים,

השמיים בוערים,

אלוהים אדירים.

ישראל מתייבשת,

ואין לנו ארץ אחרת.

ישראל מתייבשת,

ואין לנו ארץ אחרת.

תזרים המזומנים אובד

בסדקים הנפערים בדרכים,

מתפורר בלהט היום לרגבים,

קרקע פורייה לקבר אחים.

המפלס ממשיך בצניחה חופשית

הופך יוצרות בפני הקרקעית

ארץ האבות יחידה במינה,

צחיחה ובוכה על כל טיפה.

ישראל מתייבשת,

ואין לנו ארץ אחרת.

ישראל מתייבשת,

ואין לנו ארץ אחרת.

אי שם באמצע הדרך

מה יימס תחילה,

עור האדם או קרחון העולם,

הטבע מאבד את צלמו,

והאדם מטה את כף המאזניים לחובתו,

אינו רואה דבר מעבר לטובת עצמו.

עיניו פוזלות לחצר שכניו,

מתייחס לטבע כדבר המובן מאליו,

חפץ בהזדמנות שנייה,

שמתמוססת בימים של קידמה.

המעטה נחתם ונסדק לסירוגין,

מקציב לאומה זמן חסד להרהורים,

רגע לפני שהתהילה נעלמת,

אי שם באמצע שום דרך.

במה יועילו סדרי הדת והאמונה,

מעבים את הגבולות בשטח ובחשיבה,

מסתירים את האמת האחת והיחידה.

אין זכות חיים ללא הטבע וחסדיו,

דבר לא יוכל לנחשוליו ולרעשיו.

יש הנרתעים מלהט המילים,

מסרבים להביט בדמות שבמראה,

אינם מפנימים את המסר הכואב,

אינם מוכנים לחשבון נפש נוקב.

המעטה נחתם ונסדק לסירוגין,

מקציב לאומה זמן חסד להרהורים,

רגע לפני שהתהילה נעלמת,

אי שם באמצע שום דרך