בוקר מוקדם, משוטט ככה סתם.
אחרי עוד לילה עיקש ולבן.
עם הציפורים שמבשרות אור יום,
ושרידיו הנעלמים של חלום.
ידיעה מרעישה צדה את עיניי
כזו שתעשה סדר בחיי.
רוח שתניע את מפרשיי הקרועים,
רוח רעננה לצד תובנות והרגלים.
הזמן נמחק כלא היה מעולם,
היכן שהדרך מתפוגגת לה אי שם.
הרגליים נטועות חזק במקומן.
די לך, איש, עד כאן.
די לך, איש, עד כאן.
אנשים באים, אנשים הולכים,
אל שגרת יומם הם ממהרים,
על גבם תיק נסתר שאינו נראה.
רגש נפיץ שלעולם לא יוודע.
דלת נפתחת: פנים שואלות.
היכן היית? באילו מקומות?
פה ושם אני עונה, משוטט ברחובות,
עם קולות וצלילים שצובעים את היום.
הזמן נמחק כלא היה מעולם,
היכן שהדרך מתפוגגת לה אי שם.
הרגליים נטועות חזק במקומן.
די לך, איש, עד כאן.
די לך, איש, עד כאן.
