האדם שאני

 האדם שאני, אומר זה לא אמיתי,

האדם שאני, מביט כלא מאמין,

לא מאמין בדברי ההבל שעולים,

בשעה של יגון ובכי תמרורים.

האדם שאני, מביט במראה,

אומר בסתר ליבו, זו רק מתיחה.

מישהו שם בטוח מושך בחוטים,

נוטל מעולמו פסיפס של חיים.

הגרון חנוק והדמעות שוטפות,

גיבור נוסף שעזב וייזכר לדורות,

איך שימחת וריגשת לבבות,

היית מורה דרך בין שני עולמות.

האדם שאני, אומר זה לא ייתכן,

זה רק חלום רע שעוד רגע יסתיים.

ושוב יעלה אותו חיוך מפייס ושובב,

כאילו הוא מעולם לא עזב.

האדם שאני, אוסף את השברים,

עמוד התווך שמתנפץ לרסיסים,

החלל שנפער בנופי ילדותו,

והריק העצום שנותר בליבו.

הגרון חנוק והדמעות שוטפות,

גיבור נוסף שעזב וייזכר לדורות,

איך שימחת וריגשת לבבות,

היית מורה דרך בין שני עולמות.

כמה אפשר..

 

מביט בייאוש בתמונות שאינן נפסקות,   -   תמונות מכעיסות, תמונות מבזות,   

שנאת חינם אינה עוד אזהרה באופק,   -   היא כבר נמצאת כאן, נטמעת בדופק,

המחוקקים אינם עומדים במילתם,   -   מס שפתיים הוא משלח ידם.

זכויות מופרות בכל שדה מרעה,   -   ואין משיח או דיין לעצור את המעשה.

בכירים נוספים מצפצפים על ההנחיות,   -   התקהלות נוספת מסכנת נפשות.

פיקוח נפש הוא לאוזניים חירשות,   -   והמחלקות מתמלאות ומתמלאות.

כמה אפשר לראות את הקץ,

ועדיין להתעלם ולא להתייחס.

כמה אפשר לראות את הרוע,

ועדיין לשתוק, ואת הכאב לבלוע.

וזה נמשך ביתר שאת וחוצפה,   -   בשם הגדלות, הדת והאמונה.

התמונה שבגרף אינה משקרת,   -   ועדיין לעיני חכמים היא נסתרת.

דעתם נאחזת במשנתם,   -   אף אם זו תביא לאובדן עולמם.

עיוורים לאלה שאיבדו את דרכם,   -   עיוורים לשבר שמעמיק בעם.

וזה כל כך מעייף ומתיש,   -   וזה כל כך מקומם ומכעיס.

הפילוג שוב מרים את ראשו,   -   והאיבה שוטפת את הרחובות.

כמה אפשר לראות את הקץ,

ועדיין להתעלם ולא להתייחס.

כמה אפשר לראות את הרוע,

ועדיין לשתוק, ואת הכאב לבלוע.

רוצה להאמין שעוד יהיה הפיאנד,   -   שהעם יתאחד והמגיפה תיכחד.

אהבת חינם תהיה לא עוד סיסמא,   -   תהא זו מציאות שתניס כל צרה.