עד ש..

השנים עוברות כל כך מהר,

המחשבות מוצאות מקום אחר,

ועדיין בכל פעם ששנינו נפגשים,

שוב פורצים הרגשות והיצרים.

רוצה לצאת אלייך בקריאה נואשת,

וכל שיוצא זו שתיקה רועמת.

לצד תלאות שחישלו את רוחי,

ורצונות שעיצבו את דמותי.

כבר לא יודע מה לחשוב,

איך להמשיך את החלום,

עד שהרוח תנשוף ותייבש את הדמעות,

עד שהגל יעלה וישטוף את מה שלא.

השנים ניכרות בכל תנועה,

שתי וערב של קמטי דאגה,

כאשר ליבי מאבד מצבעיו,

סוער ומאוכזב הוא לשווא.

מסתיר את הדמעה, כואב בלי מילה,

ואת מתרחקת, בליבי מותירה צלקת.

לצד תלאות שיחשלו את רוחי,

ורצונות שיעצבו את דמותי.

כבר לא יודע מה לחשוב,

איך להמשיך את החלום,

עד שהרוח תנשוף ותייבש את הדמעות,

עד שהגל יעלה וישטוף את מה שלא.

לב פצוע

צעדים קטנים לאורך השדרה,

אורות חולפים פוצעים את השלווה,

קשוב אל הרוח הנושבת בעוצמה,

נתון כולי לאחיזתה הרכה.

לרגע הכל נשכח, לרגע הכל נסלח,

כל מה שהיה בעבר ועדיין נמצא כאן,

כל מה שמציק ומעיק ונעלם כלא היה,

הצורך לשנות אינו מותיר ברירה.

יושב בסבך הרעש עם מבט תקוע,

עם לב פצוע ששואל בעצב מדוע,

לאן אתה אתה הולך? לאן איני יודע.

והכאב רק מתגבר, את נפשי קורע.

שיפוליו של הבור אינם נראים,

בעודי נאבק ורוצה באמת להאמין,

שיש משמעות לכל קצה חוט ודבר,

לכל מה שהיה כאן ועדיין נותר.

צעדים קטנים לאורך השדרה,

אורות חולפים פוצעים את השלווה,

מאירים את הדרך מאין אני בא,

את מה שנסתר, את מה שנחבא.

יושב בסבך הרעש עם מבט תקוע,

עם לב פצוע ששואל בעצב מדוע,

לאן אתה אתה הולך? לאן איני יודע.

והכאב רק מתגבר, את נפשי קורע.

מילים אחרונות

פניי מסתירות את סערת הרגשות,

נקיפות מצפון ומחשבות מתרוצצות,

מאמץ אל ליבי צללי זיכרונות,
רוצה לומר לה מילים אחרונות.

משוטט עם חלל פרוץ בתוכי,

ריקנות ממלאת כל איבר בגופי,

האהבה בתוכי עולה על גדותיה,

כל כך צמא, צמא אליה.

כיצד אלך אל דרך אחרת,

כיצד אצא מהתהום הבוערת,

איני זקוק לדבר מלבדך,

בואי איתי לאן שאלך.

 

ניסיונותיי להתעלם אינם צולחים,

ליבי מוצף באין סוף געגועים, 

הרגע שהדלת נפתחה במבוכה,

אז חזיתי בשלמות הבריאה.

רוצה לומר לה מילים אחרונות,

מילים יפות, מילים חמות,

האהבה בתוכי עולה על גדותיה,

כל כך, כל כך צמא אליה.

כיצד אלך אל דרך אחרת,

כיצד אצא מהתהום הבוערת,

איני זקוק לדבר מלבדך,

בואי איתי לאן שאלך.