עדיין אפשר לחייך

 עם אור שבוקע בין טלאיו של ענן,

מזכיר שעדיין אפשר לחייך.

החיים הם גלים ששוטפים את הים,

והגן שוב יפרח, ירפא את הלב.

 

גשם ראשון מחייה את הנפש,

מרווה צמאונו של מסע מפרך.

השמש תצא ותפרוש את כנפיה,

מזכירה שעדיין אפשר לחייך.

 

רקמת כוכבים וירח מעל,

נוטעים בי תחושה שעוד לא מאוחר,

למצוא את הטוב שנותר במעט,

גם כשנדמה, שדבר לא נשאר.

 

להט עולה ברגעים של ספק,

מזכיר שעדיין אפשר לחייך.

גם סערה בסופה היא חולפת,

הזדמנות לתיקון ודרך אחרת.

 

עם היום שנגמר ולילה מגיע,

מניס את הריק היכן שכואב.

רגע של אושר עולה ומפציע,

מזכיר שעדיין אפשר לחייך.

 

רקמת כוכבים וירח מעל,

נוטעים בי תחושה שעוד לא מאוחר,

למצוא את הטוב שנותר במעט,

גם כשנדמה, שדבר לא נשאר.

לעשות מה שבא

 ציפורים ישנות בין שמיים וארץ,

מתוך חשיכה שנמצאת שם בבית.

רגע לפני שהשמש יוצאת

והדרך תתמלא בפקק מתמשך.

 

מרתון של משימות רץ לי במחשבה.

שם שירים, תוכנית רדיו אהובה.

צלילים מנחמים את רעש המכוניות.

לעשות מה שבא, ומה שבא לעשות.

 

שוטף מעליי את סימני הלילה,

את האדם שמביט ושואל: התעוררת?!

כמה אפשר לדמם ולשאול

את אותן שאלות שפצעו כבר אתמול.

 

רגע לפני שחוצה את הצומת,

חושב אם בכלל זוכר את הכתובת.

בימים שבהם השיגרה היא אחרת,

          וההיגיון כבר מזמן, סיים עוד משמרת.          

 

תריסים נפתחים לקבל את הבוקר.

גל של געגוע, לתקופה אחרת.

לעשות מה שבא, ומה שבא, לעשות.

לעשות מה שבא, ומה שבא, לעשות.

 

שוטף מעליי את סימני הלילה,

את האדם שמביט ושואל: התעוררת?!

כמה אפשר לדמם ולשאול

את אותן שאלות שפצעו כבר אתמול.

נשף לבן

 

חי בקצה, מבלה את חייו

בחיפוש לא פוסק, להדחיק את הרעב.

בחלומותיו הוא אוסף אלומות של סמים.

שלוקחות אותו גבוה, עד לעננים.

 

בצעירותו הוא קיווה להגיע רחוק,

אבל משהו קרה ונכבה שם האור.

גלגל מסתובב והוא שוב מנסה,

מקווה שהפעם הוא יצליח לצאת.

 

קולות מסיבה נשמעים מסביב.

מעורפל, לא יודע אם אלה שדים.

הוא זועק, הוא צוחק, לצד אלה שאי-

נם שם היו בלילות, של נשף לבן.

 

תחושה של ערפול עוטפת את גופו.

בין אלומות של סמים שנמצאות שם איתו.

אושר של רגע מתפוגג, נעלם.

חוזר למקום של נשף לבן.

 

זיעה שוטפת את לילותיו הקרים.

נמצא רוב חייו ברכבת הרים.

בצעירותו הוא קיווה להגיע רחוק,

אבל משהו קרה ונכבה שם האור.

 

קולות מסיבה נשמעים מסביב.

מעורפל, לא יודע אם אלה שדים.

הוא זועק, הוא צוחק, לצד אלה שאי-

נם שם היו בלילות, של נשף לבן.

סריג ומיתר

 בין ערות לשינה, מתהפך במיטה,

סירנה עולה, מבקיעה את דרכה.

תהיה גיבור ואל תביט לאחור.

תתקדם הלאה ואל תעצור.

 

מילים אחרונות עדיין הם שם.

אין בהם די לרכך את המכה.

אין בהם די לבער את התופת,

גם לא מחסה מפני הרגש.

 

מה עושים כשלרגשות אין מפלט

מפני המעט שבליבי עוד נשאר.

שירים שמעצימים את החלל שנותר,

עם כל צליל וניגון של סריג ומיתר.

 

בין ערות לשינה, מתהפך במיטה,

סירנה עולה, מבקיעה את דרכה.

איך אתמול עוד נשמע קול צחוק מתגלגל,

ועכשיו רק נשאר, עבר שחונק.

 

מבולבל, מנסה לקבל את הדין.

לעצור את הצניחה אל מחשכים.

לגדוע את השורשים שאת בי נטעת,

ועכשיו הם גדלים (פרא) כשדה קוצים.

 

מה עושים כשלרגשות אין מפלט

מפני המעט שבליבי עוד נשאר.

שירים שמעצימים את החלל שנותר,

עם כל צליל וניגון של סריג ומיתר.

כשישקע האבק

 אזעקה שוב פוצעת את השקר שבשקט,

מערערת בו דברים חבויים שבנפש.

הוא חושב מה יהיה כשישקע האבק,

וישוב אל ביתו שחפץ בו עכשיו.

 

האם לחינם יהיה הדבר

שלשמו הוא נשלח, לשמו הוא נלחם.

ואולי באמת באמת זה יקרה.

לא יהיו עוד סבבים ולא עוד כאב.

 

עומד על המשמר עם נשק דרוך.

כל שמץ של רעש נשמע שם בחוץ.

על חזהו נושא תליון של ירושלים.

ובליבו נושא את משפחתו שם בבית.

 

המערכה מתרחבת, לא רואים את הסוף.

מתגעגע לבית, מוצף זכרונות.

נזהר לא לדמוע, ולשמור את האתוס

של גברים לא בוכים, ושבט אחים.

 

אזעקה שוב פוצעת את השקר שבשקט,

מערערת בו דברים חבויים שבנפש.

הוא חושב מה יהיה כשישקע האבק,

וישוב אל ביתו שחפץ בו עכשיו.

 

עומד על המשמר עם נשק דרוך.

כל שמץ של רעש נשמע שם בחוץ.

על חזהו נושא תליון של ירושלים.

ובליבו נושא את אהובתו שם בבית.

40 דקות

זה חשוב, אני יודע, ועדיין חושב,

לעזאזל איך נכנסתי לעניין שכזה.

הקילומטראז' נערם עם החשש שעולה.

זה יסתדר, אתה שומע, רק אל תוותר.

 

מחשבות חרטה דוחקים בי להפסיק

את הדהירה על גלגליו של ספק שמציק.

השמיים הם הגבול, הנבואה אומרת.

היכן הם השוטים שחיים בסרט.

 

המועד מתקרב, השניות מתקצרות,

רוצה כבר לעבור את 40 הדקות.

זה חשוב, אני יודע, זה ייתן לי המון.

כפרה על הכסף. זה עניין של ביטחון.

 

נכנס, מאותת, מעביר אל הדרייב.

מבט במראות, משתלב בתנועה.

העיניים מרצדות, לא יודעות את נפשן.

השמיים הם הגבול, זו רק קלישאה.

 

חוזר אל הדפים לשם חלום שנכפה.

יודע זה חשוב ועדיין תחושה.

המועד מתקרב והשניות מתקצרות.

בקרוב עוד ישובו 40 הדקות.

 

המועד מתקרב, השניות מתקצרות,

רוצה כבר לעבור את 40 הדקות.

זה חשוב, אני יודע, זה ייתן לי המון.

כפרה על הכסף. זה עניין של ביטחון.

שיר לאמילי ואביגייל (חרבות ברזל)

 ילדה לבדה, יושבת מביטה

על המתרחש סביבה, עדיין קטנה.

מתקשה בוודאי להבין מה קרה,

איך התהפך עולמה ביום חג שנגדע.

 

אתמול עוד הייתה בידיהם של זרים,

חסרי לב שהשחיתו את עולמה התמים.

עולם מלא בסביבתם של אנשים אהובים,

עכשיו הם אינם, אל מלא רחמים.

 

מה אכלת כל הימים,

ילדת תלתלים, מתיקות אין סופית?

האם הצלחת לישון בלילות,

חולמת חלומות על זרועות אוהבות.

ומי ניחם אותך ברגעים כשנשברת,

מתגעגעת אל הבית שממנו נקטפת.

 

מראות של זוועה נחשפו לעיניה,

חורש שרוף ובתים מעושנים.

מעולם לא ידעה את פניו של הרשע.

חושבת אולי שזה משחק של גדולים.

 

עכשיו היא חוזרת, אולי מפוחדת,

חופשיה שוב לחיות, בין עצים ושדות.

עדיין קטנה עם חיוך מלבלב,

חיוך שמסתיר את מה שבלב.

 

מה אכלת כל הימים,

ילדת תלתלים, מתיקות אין סופית?

האם הצלחת לישון בלילות,

חולמת חלומות על זרועות אוהבות.

ומי ניחם אותך ברגעים כשנשברת,

מתגעגעת אל הבית שממנו נקטפת.