ערב חג

 

ערב חג ואת לא כאן.

השירים שבחוץ מכים בחוזקה.

לא מצליח לנשום, מי מחזיק לך את היד.

מחפש נחמה בריחוק שנוצר.

 

מתפשר ורוצה באותה המידה.

מרכיב את עצמי בפעם המאה.

בין תשוקה מתפרצת ואימת המוסר.

בין הפחד ללכת וליפול שוב שיכר.

 

ואני הקטן שהאמין בגדולות,

עם רצון עז ללכת ואז לגלות,

שהייתה לי עוד דרך שצריך לנסות,

שהכל פה דינמי ואין הבטחות.

 

אני שומע, את אומרת, לא היה בינינו דבר,

מבט חטוף בך, ושוב מתפרק, נשרף בצד.

מרגיש בלי אויר, נמצא על הסף,

איך אפשר להתכחש ולהתחיל מחדש.

 

אבל ליבך יישאר בי חרוט לעד,

תמיד אהיה שם להושיט לך יד,

גם אם זה מנוגד לכל היגיון,

עדיין ממשיך לרקום חלומות.

 

ואני הקטן שהאמין בגדולות,

עם רצון עז ללכת ואז לגלות,

שהייתה לי עוד דרך שצריך לנסות,

שהכל פה דינמי ואין הבטחות.

את הולכת

 

מרגיש מעורער, כוחותיי אזלו.

המילים אינן, אולי יחזרו,

חושש להלחיץ, רק אל תלכי,

האם בכלל את רוצה להיות איתי.

 

עברנו הרבה בזמן קצר ,

לא פעם הייתי לך עוגן וכנף,

בעודי נשבר ומתפרק מבפנים,

גם כשידעתי מה המחיר.

 

את הולכת, רגע אחרי מתחרטת,

מחזירה אותי לרכבת שאינה עוצרת,

אולי לא סומכת, אולי מתביישת,

לעשות את הקאט, ולאבד את הדרך.

 

את אומרת עזוב, אל תתבאס,

אותה המנגינה שלעולם לא עוזבת.

והלב לא עומד עוד בשכר הלימוד,

שנמשך כבר שנים ואת מתרחקת.

 

עם כל יום שעובר מנסה לקבל,

את הקירבה שמתרחקת ואת מה שאין.

גם כשנראה שהגעתי ליעד והלחישות נענו.

ואולי אני סתם מחכה לימים שעוד יבואו.

 

את הולכת, רגע אחרי מתחרטת,

מחזירה אותי לרכבת שאינה עוצרת,

אולי לא סומכת, אולי מתביישת,

לעשות את הקאט, ולאבד את הדרך.