מלאכי השכינה

צהלות שמחה מחדר הבקרה
ובמקום אחר, הרחק מעיני התהילה,
עולים במסדרונות עמוסי המיטות,
זעקות של שבר, צער ודמעות.

היין נשפך כמים עד אובדן הכרה,

אשליה ריקה למען תפארת המדינה.

בשעה שהמערכת עמוק במשבר,

ואין מרפא, גם לא הזמן שעובר.

דבר לא ישקיט את הקול

שמהדהד בלב ואינו עוזב.

דבר לא יעצור את הסחף

שעולה עם גליו של הכאב.

האלימות נושאת את עולה אל השמיים,

היכן הם הצוהלים שזורים חול בעיניים,

בעיניהם העייפות של מלאכי השכינה,

במסדרונות הרחק מעין המצלמה,

והצהלות שהיו, נעלמו כלא היו בכלל,

שטרות של כסף משייטים להם בחלל,

וכבר מדברים בגאון על הדור הבא,

על גבם ועל רוחם של מלאכי השכינה.

דבר לא ישקיט את הקול

שמהדהד בלב ואינו עוזב.

דבר לא יעצור את הסחף

שעולה עם גליו של הכאב.

שלכת

את אומרת שלום ונעלמת,

ובליבי צונחת לה שלכת,

שלכת של מילים נסתרות,

שלכת של מילים כבויות.

לו יכולתי לקרוא את ליבך,

לדעת מה טמון שם בתיבה,

האם הסערה נושבת גם בך?

נוגעת בכל אוושה של נשימה.

דלת נסגרת, דלת נטרקת,

נפילה שנמשכת ונמשכת,

תהום שהולכת ונפערת,

צלקת שנשארת למזכרת.

את אומרת שלום ונעלמת,

ובליבי השלכת נערמת,

שלכת של מילים לוחשות,

שלכת של מילים אוהבות.

היכן את הרוח שתניע את מפרשיי?

היכן את הרוח שתגרש את פחדיי?

הרגש בוער באותו מסע מפרך,

לו רק יכולתי לקרוא את ליבך.

דלת נסגרת, דלת נטרקת,

נפילה שנמשכת ונמשכת,

תהום שהולכת ונפערת,

צלקת שנשארת למזכרת.

מסמר בלב

עומד על סיפונו של חלום,

לאור דמדומיו של עוד יום,

יום שזרעיו הם לחם עוני,

במציאות שרב בה הקושי.

אם רק היה ניתן לי סימן,

בלי התניות, משהו קטן.

סימן שיאיר את האפילה,

ואת הנפש שכל כך צמאה.

הזמן עובר ונחטף,

תוקע בלב מסמר נוסף,

אם רק ידעתי, אם רק אדע,

את צידו השני של הלא נודע.

צללים מהעבר עולים,

עם כל מיתר שנפרט בליבי,

עם כל רגש שנפרץ בתוכי,

עם כל צליל שנשבר בגופי.

והנפש כל כך צמאה,  אל העונג שבאהבה,

והנפש כל כך צמאה,  אל השקט שבשלווה.

הזמן עובר ונחטף,

תוקע בלב מסמר נוסף,

אם רק ידעתי, אם רק אדע,

את צידו השני של הלא נודע.