דמעות נושרות

רוצה כבר לאהוב, לשרוף את השנים,

מאסתי בבדידות, לצד געגועים.

רוצה לומר לך, חזק נא את ידיי.

חבק אותי חזק, שלא, שלא אפחד.

רוצה שרק תדע, אני כאן מחכה,

כלואה בתוך עצמי, ואין לי נחמה.

הנפש כבר פצועה, כנועה ובודדה,

חבק אותי חזק, חזק, שלא אפחד.

והדמעות נושרות, היכן שאין תקוות,

כואבת בשתיקה את האיש שבתמונה.

והדמעות נושרות, את הפנים שוטפות,

חולמת בשנתה על האביר שבליבה.

רוצה לפרוש כנף, אל האושר שנמחק.

נמצאת על הקצה. ברגע הוא נלקח.

מחפשת את דרכי אל החופש שנחטף,

חבק אותי חזק, שלא, שלא אפחד.

רוצה להאמין, אדע ימים טובים,

שהאור ייצא אליי, ויאיר לי את חיי.

השנים חולפות מהר, והזמן לעולם זוכר,

את השניות הארוכות, שם חדלתי מלהיות.

והדמעות נושרות, היכן שאין תקוות,

כואבת בשתיקה את האיש שבתמונה.

והדמעות נושרות, את הפנים שוטפות,

חולמת בשנתה על האביר שבליבה.

הבית החם

 

השבת כבר נכנסת, ערב יורד על הגג.

אנשים מביטים. מחפשים בנרות עוד כוכב.

צלליות מטפסות על קירות,

וחלון שנסגר בטריקה עם הרוח שבאה.

פנסים מאירים את הדרך שבה אז הלכת.

חלומות מתנפצים בטיילת, עם הרוח שאת השקט שוברת.

הסערה בך. מחשבה שאפשר גם אחרת.

מחפש לא מוצא את הדרך. החיים נמשכים עם הזרם.

קול מוכר מתנגן בפניך. ניגונים מבית נעוריך.

כוכבים בוערים מעירים את דרכי בדממה,

היכן שהרגש מתחבא לו אי שם בצד,

מחכה שתבוא השעה.

ניגונים של שבת מתפשטים בשכונה,

שוב הביתה ילדי, אל האש שבוערת בך.

חלומות מתנפצים בטיילת, עם הרוח שאת השקט שוברת.

הסערה בך. מחשבה שאפשר גם אחרת.

מחפש לא מוצא את הדרך. החיים נמשכים עם הזרם.

קול מוכר מתנגן בפניך. ניגונים מבית נעוריך.

השולחן כבר ערוך, וכולם ממתינים לשובך,

היכן שהדרך הסתיימה כבר מזמן,

ותפילה שקוראת בשמך.

ואתה מביט, אל חלון שנפתח,

געגוע מציף זכרונות ותמונות מימים של פעם.

חלומות מתנפצים בטיילת, עם הרוח שאת השקט שוברת.

הסערה בך. מחשבה שאפשר גם אחרת.

מחפש לא מוצא את הדרך. החיים נמשכים עם הזרם.

קול מוכר מתנגן בפניך. ניגונים מבית נעוריך.