עד ש..

השנים עוברות כל כך מהר,

המחשבות מוצאות מקום אחר,

ועדיין בכל פעם ששנינו נפגשים,

שוב פורצים הרגשות והיצרים.

רוצה לצאת אלייך בקריאה נואשת,

וכל שיוצא זו שתיקה רועמת.

לצד תלאות שחישלו את רוחי,

ורצונות שעיצבו את דמותי.

כבר לא יודע מה לחשוב,

איך להמשיך את החלום,

עד שהרוח תנשוף ותייבש את הדמעות,

עד שהגל יעלה וישטוף את מה שלא.

השנים ניכרות בכל תנועה,

שתי וערב של קמטי דאגה,

כאשר ליבי מאבד מצבעיו,

סוער ומאוכזב הוא לשווא.

מסתיר את הדמעה, כואב בלי מילה,

ואת מתרחקת, בליבי מותירה צלקת.

לצד תלאות שיחשלו את רוחי,

ורצונות שיעצבו את דמותי.

כבר לא יודע מה לחשוב,

איך להמשיך את החלום,

עד שהרוח תנשוף ותייבש את הדמעות,

עד שהגל יעלה וישטוף את מה שלא.

לב פצוע

צעדים קטנים לאורך השדרה,

אורות חולפים פוצעים את השלווה,

קשוב אל הרוח הנושבת בעוצמה,

נתון כולי לאחיזתה הרכה.

לרגע הכל נשכח, לרגע הכל נסלח,

כל מה שהיה בעבר ועדיין נמצא כאן,

כל מה שמציק ומעיק ונעלם כלא היה,

הצורך לשנות אינו מותיר ברירה.

יושב בסבך הרעש עם מבט תקוע,

עם לב פצוע ששואל בעצב מדוע,

לאן אתה אתה הולך? לאן איני יודע.

והכאב רק מתגבר, את נפשי קורע.

שיפוליו של הבור אינם נראים,

בעודי נאבק ורוצה באמת להאמין,

שיש משמעות לכל קצה חוט ודבר,

לכל מה שהיה כאן ועדיין נותר.

צעדים קטנים לאורך השדרה,

אורות חולפים פוצעים את השלווה,

מאירים את הדרך מאין אני בא,

את מה שנסתר, את מה שנחבא.

יושב בסבך הרעש עם מבט תקוע,

עם לב פצוע ששואל בעצב מדוע,

לאן אתה אתה הולך? לאן איני יודע.

והכאב רק מתגבר, את נפשי קורע.

מילים אחרונות

פניי מסתירות את סערת הרגשות,

נקיפות מצפון ומחשבות מתרוצצות,

מאמץ אל ליבי צללי זיכרונות,
רוצה לומר לה מילים אחרונות.

משוטט עם חלל פרוץ בתוכי,

ריקנות ממלאת כל איבר בגופי,

האהבה בתוכי עולה על גדותיה,

כל כך צמא, צמא אליה.

כיצד אלך אל דרך אחרת,

כיצד אצא מהתהום הבוערת,

איני זקוק לדבר מלבדך,

בואי איתי לאן שאלך.

 

ניסיונותיי להתעלם אינם צולחים,

ליבי מוצף באין סוף געגועים, 

הרגע שהדלת נפתחה במבוכה,

אז חזיתי בשלמות הבריאה.

רוצה לומר לה מילים אחרונות,

מילים יפות, מילים חמות,

האהבה בתוכי עולה על גדותיה,

כל כך, כל כך צמא אליה.

כיצד אלך אל דרך אחרת,

כיצד אצא מהתהום הבוערת,

איני זקוק לדבר מלבדך,

בואי איתי לאן שאלך.

צלילים וצבעים

אני נישא בזרמי האוויר,

מפיח חיים במילות השיר,

ברוח התובעת את חלקה,

בגשם המבשם את האדמה היבשה.

אני לומד את העולם,

דרך צלילים,

דרך צבעים,

נודד בין ריחות תבשילים,

ריחות נופים פראיים.

קשת בערפל המים,

בפתחו של השחר העולה,

שאגה אדירה ביום ובלילה,

לאור ירח מלא.

אני שוכב על האדמה הפצועה,

פותח פרצה לאמת העירומה,

מוצא את דרכי בסמטה אפלה,

דרך שדרת עצים מובילה.

אני יוצא נגד השיטה,

מאמץ את קוד השתיקה

פה ושם זורק מילה,

שקט, הס, דממה.

 

קשת בערפל המים,

בפתחו של השחר העולה,

שאגה אדירה ביום ובלילה,

לאור ירח מלא.

הדרך הנכונה

שיירות עננים צפים,

מעל פנסי רחוב עירומים,

אנשים חולפים ושבים

לצד נופים שמתחלפים.

היסטוריה שמוכתמת,

אשליה שמתפוגגת,

בועה שמתפוצצת,

וכל האמת נחשפת.

נסיעה ארוכה ארוכה,

זמן למחשבה בריאה,

היכן שמעולם לא ביקרתי,

מעולם לא עצרתי, רק המשכתי.

צילם של פופי העננים,

את יומי מלווה בשבילים ובדרכים,

מפיח בי תקווה לימים מאשרים,

בלי הרהורים או לבטים שנובטים.

פשוט לעצור את התנועה,

ולנער מעליי את קירות הבועה,

לצאת בחיוך אל דרך חדשה,

כי זו הדרך הנכונה, הדרך היחידה.

נסיעה ארוכה ארוכה,

זמן למחשבה בריאה,

היכן שמעולם לא ביקרתי,

מעולם לא עצרתי, רק המשכתי.

נדנדה

בזכרוני אני רואה

שביל נסתר אל גינת פלאים,

נדנדה לצד חברים משחקים,

ואת יושבת ומשגיחה,

פנייך עצובות קמעה,

כנראה מבינה שהגיעה השעה.

בזכרוני אני משקיף

מהמרפסת שצופה אל הגן,

מחזות שלא נראו מעולם,

סודות שנותרו כמוסים,

צער שנשטף בדמדומים,

דמעות של עצב וגעגועים.

בזכרוני אני רואה,

אדם שהתבגר וגרונו נחנק,

אדם שהתבגר וליבו מצולק,

אדם שהתגבר ורוחו איתנה,

אדם שהתבגר עם כל מכה,

אדם שהתגבר ועדיין מרגיש אחר.

  

בזכרוני אני

הולך על המים, נוגע בשמיים,

רץ למרחקים, קופץ לגבהים,

ואת שם נמצאת,

יושבת ומשגיחה,

כאילו מבינה שהגיעה השעה.

בזכרוני אשא את שמך

לאן שאפנה ואלך,

ואזכור את האדם שהיה,

שהתבגר עם כל מכה,

אדם שהתבגר ועדיין נותר אחר.

קריאה אחרונה

מביט בך כל עוד שאפשר,

רגע לפני שיהיה מאוחר,

רגע לפני שיהיה המחר,

רגע לפני שבינינו נגמר.

ימים שלא החלפנו מילה,

והלב נקרע בדמדומי השקיעה,

עטוף כולו בדאגה לשלומך,

קריאה אחרונה בטרם אלך.

והשעות חולפות,

והשאלות עולות,

הגיגים של תהיות,

בתוך חלום בלהות.

ואולי אני מוכה חלומות,

ואולי אני הלום הזיות,

בעודי נלחם בשדים וברוחות,

בכוח המציאות ובעובדות.

געגועיי משייטים אל ליבך,

עוגנים למרגלות מבצרך,

מבקיעים נתיב אל חיקך,

נשקי אותי בטרם אלך.

והשעות חולפות,

והשאלות עולות,

הגיגים של תהיות,

בתוך חלום בלהות.