לכוד

מרחוק נראה כתעתוע

ועדיין נמצא קרוב לעין,

היכן שהזעזוע לעיתים נוגע,

לוחש את לחשיו וממשיך הלאה.

                  

צעד צעד מתקדם מהוסס,

מבעד הפחדים שעליי לעבור,

ברוחי רואה את קצהו של הגשר,

יודע שיש עוד מרחק לחצות.

לכוד בעולם של סדקים ופחדים,

סימני שאלה שהולכים ומתרבים,

לרגליה של האש שבוערת בתוכי,

לרגליה של האש שמציתה את דמיוני.

הגעגוע מציף, מפלח כחץ,

את הכמיהה שאצורה בגוף,

מאיימת להתפרץ החוצה,

אל מקום שבו אין מעצורים.

צעד צעד מתקדם מהוסס,

מבעד הפחדים שעליי לעבור,

ברוחי רואה את קצהו של הגשר,

יודע שיש עוד מרחק לחצות.

לכוד בעולם של סדקים ופחדים,

סימני שאלה שהולכים ומתרבים,

לרגליה של האש שבוערת בתוכי,

לרגליה של האש שמציתה את דמיוני.

לעולם לא אדע

מול המסך, מחפש אותך.

מחשבות אבודות, סימנים ושמות,

נקודה ירוקה, את לרגע עולה.

נקודה ירוקה, נקודה של תקווה.

 

שולח חיוך, מצפה לתגובה.

עוד רגע עובר ואת לא עונה,

פותח חלון, על סף שיגעון.

פותח חלון, חלון של דמיון.

 

את אומרת לי בלחישה - תבין, זה לא אתה,

אסוף את עצמך - רגע של דממה.

את אומרת לי בשתיקה - עזוב, זה לא אתה,

המשך בדרכך - רגע של פרידה.

 

ניסיון אחרון של מסע שכנועים.

מבקש להבין מה קורה שם בפנים.

האם את צופה בי ובסתר בוכה .

האם את צופה בי, לעולם לא אדע.

 

חוזר למסך, כותב ומוחק,

את מה שבלב, את מה שכואב.

איך פתאום התרחקת, את הדלת סגרת.

איך פתאום התרחקת, ואותי כך עזבת.

 

את אומרת לי בלחישה - תבין, זה לא אתה,

אסוף את עצמך - רגע של דממה.

את אומרת לי בשתיקה - עזוב, זה לא אתה,

המשך בדרכך - רגע של פרידה.

שעת חצות

מלאכי השכינה

צהלות שמחה מחדר הבקרה
ובמקום אחר, הרחק מעיני התהילה,
עולים במסדרונות עמוסי המיטות,
זעקות של שבר, צער ודמעות.

היין נשפך כמים עד אובדן הכרה,

אשליה ריקה למען תפארת המדינה.

בשעה שהמערכת עמוק במשבר,

ואין מרפא, גם לא הזמן שעובר.

דבר לא ישקיט את הקול

שמהדהד בלב ואינו עוזב.

דבר לא יעצור את הסחף

שעולה עם גליו של הכאב.

האלימות נושאת את עולה אל השמיים,

היכן הם הצוהלים שזורים חול בעיניים,

בעיניהם העייפות של מלאכי השכינה,

במסדרונות הרחק מעין המצלמה,

והצהלות שהיו, נעלמו כלא היו בכלל,

שטרות של כסף משייטים להם בחלל,

וכבר מדברים בגאון על הדור הבא,

על גבם ועל רוחם של מלאכי השכינה.

דבר לא ישקיט את הקול

שמהדהד בלב ואינו עוזב.

דבר לא יעצור את הסחף

שעולה עם גליו של הכאב.

שלכת

את אומרת שלום ונעלמת,

ובליבי צונחת לה שלכת,

שלכת של מילים נסתרות,

שלכת של מילים כבויות.

לו יכולתי לקרוא את ליבך,

לדעת מה טמון שם בתיבה,

האם הסערה נושבת גם בך?

נוגעת בכל אוושה של נשימה.

דלת נסגרת, דלת נטרקת,

נפילה שנמשכת ונמשכת,

תהום שהולכת ונפערת,

צלקת שנשארת למזכרת.

את אומרת שלום ונעלמת,

ובליבי השלכת נערמת,

שלכת של מילים לוחשות,

שלכת של מילים אוהבות.

היכן את הרוח שתניע את מפרשיי?

היכן את הרוח שתגרש את פחדיי?

הרגש בוער באותו מסע מפרך,

לו רק יכולתי לקרוא את ליבך.

דלת נסגרת, דלת נטרקת,

נפילה שנמשכת ונמשכת,

תהום שהולכת ונפערת,

צלקת שנשארת למזכרת.

מסמר בלב

עומד על סיפונו של חלום,

לאור דמדומיו של עוד יום,

יום שזרעיו הם לחם עוני,

במציאות שרב בה הקושי.

אם רק היה ניתן לי סימן,

בלי התניות, משהו קטן.

סימן שיאיר את האפילה,

ואת הנפש שכל כך צמאה.

הזמן עובר ונחטף,

תוקע בלב מסמר נוסף,

אם רק ידעתי, אם רק אדע,

את צידו השני של הלא נודע.

צללים מהעבר עולים,

עם כל מיתר שנפרט בליבי,

עם כל רגש שנפרץ בתוכי,

עם כל צליל שנשבר בגופי.

והנפש כל כך צמאה,  אל העונג שבאהבה,

והנפש כל כך צמאה,  אל השקט שבשלווה.

הזמן עובר ונחטף,

תוקע בלב מסמר נוסף,

אם רק ידעתי, אם רק אדע,

את צידו השני של הלא נודע.

עולם

איך שהזמן עובר,

משנה את פניו של העולם.

לעיתים מרפא ולפעמים

מותיר צלקת נוראה.

המירוץ לעולם אינו נפסק,

והזמן אינו מותיר פתח לחרטה.

צמא לאור שהיה ונגנז,

הנאות קטנות שלא חווית די.

יש שיגידו שזו עוד בועה,

יש שיגידו שיש עוד תקווה.

עולמך נמצא שם באופק.

רק להושיט את היד ולאחוז.. חזק חזק.

איך שהזמן עובר כל כך מהר,

בעודך טרוד בכל חוץ מאשר בך.

הלב יוצא בקריאה אחרונה,

פתח את החלון לעולם שכולו שלך.

הזמן אינו משקר, פניו הם חייך,

היכן היית עד עכשיו ומה עשית.

מעגל סבוך שאין לו מוצא,

והאש שבוערת ואינה מרפה.

יש שיגידו שזו עוד בועה,

יש שיגידו שיש עוד תקווה.

עולמך נמצא שם באופק.

רק להושיט את היד ולאחוז.. חזק חזק.