ערב חג

 

ערב חג ואת לא כאן.

השירים שבחוץ מכים בחוזקה.

לא מצליח לנשום, מי מחזיק לך את היד.

מחפש נחמה בריחוק שנוצר.

 

מתפשר ורוצה באותה המידה.

מרכיב את עצמי בפעם המאה.

בין תשוקה מתפרצת ואימת המוסר.

בין הפחד ללכת וליפול שוב שיכר.

 

ואני הקטן שהאמין בגדולות,

עם רצון עז ללכת ואז לגלות,

שהייתה לי עוד דרך שצריך לנסות,

שהכל פה דינמי ואין הבטחות.

 

אני שומע, את אומרת, לא היה בינינו דבר,

מבט חטוף בך, ושוב מתפרק, נשרף בצד.

מרגיש בלי אויר, נמצא על הסף,

איך אפשר להתכחש ולהתחיל מחדש.

 

אבל ליבך יישאר בי חרוט לעד,

תמיד אהיה שם להושיט לך יד,

גם אם זה מנוגד לכל היגיון,

עדיין ממשיך לרקום חלומות.

 

ואני הקטן שהאמין בגדולות,

עם רצון עז ללכת ואז לגלות,

שהייתה לי עוד דרך שצריך לנסות,

שהכל פה דינמי ואין הבטחות.

את הולכת

 

מרגיש מעורער, כוחותיי אזלו.

המילים אינן, אולי יחזרו,

חושש להלחיץ, רק אל תלכי,

האם בכלל את רוצה להיות איתי.

 

עברנו הרבה בזמן קצר ,

לא פעם הייתי לך עוגן וכנף,

בעודי נשבר ומתפרק מבפנים,

גם כשידעתי מה המחיר.

 

את הולכת, רגע אחרי מתחרטת,

מחזירה אותי לרכבת שאינה עוצרת,

אולי לא סומכת, אולי מתביישת,

לעשות את הקאט, ולאבד את הדרך.

 

את אומרת עזוב, אל תתבאס,

אותה המנגינה שלעולם לא עוזבת.

והלב לא עומד עוד בשכר הלימוד,

שנמשך כבר שנים ואת מתרחקת.

 

עם כל יום שעובר מנסה לקבל,

את הקירבה שמתרחקת ואת מה שאין.

גם כשנראה שהגעתי ליעד והלחישות נענו.

ואולי אני סתם מחכה לימים שעוד יבואו.

 

את הולכת, רגע אחרי מתחרטת,

מחזירה אותי לרכבת שאינה עוצרת,

אולי לא סומכת, אולי מתביישת,

לעשות את הקאט, ולאבד את הדרך.

רוח חדשה

דלת מסתובבת מנפצת את העדנה,

זו שעצמה את עיניה בימים של שיגרה.

רוח חדשה מתפרצת, רוצה להגשים

את דברי חלומה, שהמתינו שנים.

 

נכנסת בסערה עם תשוקה שבוערת.

רצון אמיתי שיש בו תפארת.

לעורר את הדעת היכן שאפשר.

גם אם האופק נראה מעורער.

 

אתה מאמין ובטוח בצדקת דרכך.

ימי החסד יוכתרו להצלחה אדירה.

צהלות של תודה ינעימו את יומך.

כי ידעת, הבנת, את גודל השעה.

 

שעה של אומץ לחשוב קצת אחרת,

לצאת מהקופסא, לנער את המערכת.

שנים של עשייה שיש בה תבונה

יעמדו לצידך בכל צומת ושאלה.

 

הקשיים עוד יבואו ועדיין תדע

לנווט את ההגה למקום של ברכה.

הרחק מכל חרדה של גורל העתיד,

כי נפשנו כואבת את מה שרואים.

 

אתה מאמין ובטוח בצדקת דרכך.

ימי החסד יוכתרו להצלחה אדירה.

צהלות של תודה ינעימו את יומך.

כי ידעת, הבנת, את גודל השעה.

כלוא בתיאוריה

 

מזל טוב, מברוק, תנהג בזהירות.

יפה שעברת את הטסט במהירות.

ואני בתוכי כלוא בתיאוריה, שחוזרת

כמו מנטרה: זה טוב, זה נחוץ.

 

נכנס מהוסס, כאדם בלי כיוון,

כבר אין חזרה אל הנקודה שהייתה.

להרפות, להניע את עצמך בהילוך,

אל יעד של חופש לצידה של אימה.

 

אומרים לי כולם, רק אל תעזוב,

אתה לא תצטער, עם הזמן זה יבוא.

מחפש את הדרייב שיבער בי ברגע

שאסע עם הרוח שלצידי בחלון.

 

לעיתים זה קורה ויוצא לו הקול,

שמטיף בפניי אתה מסוגל, אתה יכול.

אל תחכה, עלה על הנתיב, בטרם

מאמציך יישחקו אל בור תחתית.

 

נכון, זה סוער, כמו לצאת אל הג'ונגל.

ועדיין גם שם יש מקום של מרפסת.

ערוכה אל היום שבו אביט אל עצמי,

גומע מרחקים, ללא מורא, על הכביש. 

  

עדיין אפשר לחייך

 עם אור שבוקע בין טלאיו של ענן,

מזכיר שעדיין אפשר לחייך.

החיים הם גלים ששוטפים את הים,

והגן שוב יפרח, ירפא את הלב.

 

גשם ראשון מחייה את הנפש,

מרווה צמאונו של מסע מפרך.

השמש תצא ותפרוש את כנפיה,

מזכירה שעדיין אפשר לחייך.

 

רקמת כוכבים וירח מעל,

נוטעים בי תחושה שעוד לא מאוחר,

למצוא את הטוב שנותר במעט,

גם כשנדמה, שדבר לא נשאר.

 

להט עולה ברגעים של ספק,

מזכיר שעדיין אפשר לחייך.

גם סערה בסופה היא חולפת,

הזדמנות לתיקון ודרך אחרת.

 

עם היום שנגמר ולילה מגיע,

מניס את הריק היכן שכואב.

רגע של אושר עולה ומפציע,

מזכיר שעדיין אפשר לחייך.

 

רקמת כוכבים וירח מעל,

נוטעים בי תחושה שעוד לא מאוחר,

למצוא את הטוב שנותר במעט,

גם כשנדמה, שדבר לא נשאר.

לעשות מה שבא

 ציפורים ישנות בין שמיים וארץ,

מתוך חשיכה שנמצאת שם בבית.

רגע לפני שהשמש יוצאת

והדרך תתמלא בפקק מתמשך.

 

מרתון של משימות רץ לי במחשבה.

שם שירים, תוכנית רדיו אהובה.

צלילים מנחמים את רעש המכוניות.

לעשות מה שבא, ומה שבא לעשות.

 

שוטף מעליי את סימני הלילה,

את האדם שמביט ושואל: התעוררת?!

כמה אפשר לדמם ולשאול

את אותן שאלות שפצעו כבר אתמול.

 

רגע לפני שחוצה את הצומת,

חושב אם בכלל זוכר את הכתובת.

בימים שבהם השיגרה היא אחרת,

          וההיגיון כבר מזמן, סיים עוד משמרת.          

 

תריסים נפתחים לקבל את הבוקר.

גל של געגוע, לתקופה אחרת.

לעשות מה שבא, ומה שבא, לעשות.

לעשות מה שבא, ומה שבא, לעשות.

 

שוטף מעליי את סימני הלילה,

את האדם שמביט ושואל: התעוררת?!

כמה אפשר לדמם ולשאול

את אותן שאלות שפצעו כבר אתמול.

נשף לבן

 

חי בקצה, מבלה את חייו

בחיפוש לא פוסק, להדחיק את הרעב.

בחלומותיו הוא אוסף אלומות של סמים.

שלוקחות אותו גבוה, עד לעננים.

 

בצעירותו הוא קיווה להגיע רחוק,

אבל משהו קרה ונכבה שם האור.

גלגל מסתובב והוא שוב מנסה,

מקווה שהפעם הוא יצליח לצאת.

 

קולות מסיבה נשמעים מסביב.

מעורפל, לא יודע אם אלה שדים.

הוא זועק, הוא צוחק, לצד אלה שאי-

נם שם היו בלילות, של נשף לבן.

 

תחושה של ערפול עוטפת את גופו.

בין אלומות של סמים שנמצאות שם איתו.

אושר של רגע מתפוגג, נעלם.

חוזר למקום של נשף לבן.

 

זיעה שוטפת את לילותיו הקרים.

נמצא רוב חייו ברכבת הרים.

בצעירותו הוא קיווה להגיע רחוק,

אבל משהו קרה ונכבה שם האור.

 

קולות מסיבה נשמעים מסביב.

מעורפל, לא יודע אם אלה שדים.

הוא זועק, הוא צוחק, לצד אלה שאי-

נם שם היו בלילות, של נשף לבן.