להרגיש חסר

קולות נסתרים

מקהים את חושיי,

קולות נסתרים

זועקים אליי: די.

די לנסיבות שלעולם אינן נגמרות,

די לתהיות שלעולם אינן פוסקות,

צבע את התמונה שבתוך ליבך,

הנח בצד את כל מה שאוחז בך .

ואם תמעד, יהיה זה שכר לימוד,

ואם תשגה, יהיה זה לכף זכות,

כי עדיף כך מאשר להצטער,

כי עדיף כך מאשר להרגיש חסר.

קולות נסתרים,

גועשים בי ומלבלבים,

קולות נסתרים,

צפים בי ובוערים.

צא אל הדרך שסלולה בליבך,

צא אל האמת שנטועה בנפשך,

תפוס את מקומך בתמונה שצבעת,

היכן שתמיד שאפת, היכן שתמיד רצית.

ואם תמעד, יהיה זה שכר לימוד,

ואם תשגה, יהיה זה לכף זכות,

כי עדיף כך מאשר להצטער,

כי עדיף כך מאשר להרגיש חסר.

רכבת הרים

אני קופץ בין השירים,

חולף בין תקופות.

שובל של רגעים,

סחרור של תמונות.

נושא את שתיקתי

בימים צרים אלה,

הבטן מתהפכת עם

כל מילה שנכתבת,

כל שיר הוא סיפור חיים

מרגיש כמו ברכבת הרים,

רוצה לשנות את המסלול, 
באותו מדרון חד ותלול.

עכשיו אני כאן,

בליבה של האש,

זו שתוססת בתוכי,

ואומרת קדימה לך.

לך אל המקום,

היכן שליבך רואה לנכון,

אל תירא מהלא צפוי,

באותו מדרון חלק ותלול

כל שיר הוא סיפור חיים

מרגיש כמו ברכבת הרים,

רוצה לשנות את המסלול, 

באותו מדרון חד ותלול.

אני קופץ בין השירים, חולף בין תקופות. שובל של רגעים, סחרור של תמונות.

מים שקטים

אגלי המים נושקים לעלים,

נסדקים בין עננים אפורים.

נקישות נשמעות על גגות הרעפים,

והמחשבות מנקרות בין הסדקים,

מעוררים לבטים ויצרים נסתרים.

הרוח מרעידה את המים השקטים,

השתקפות נשברת לרסיסים,

מעגלים, מעגלים, נפתחים,

כמו גלים, כמו גלים,

והמים שקטים, והמים שותקים.

דמויות חולפות במעגלים,

דמותו של אדם בא בימים,

דמותו של עולל רך בשנים,

דמותן של ציפורים נודדות,

או סתם מישהו שמציץ לראות.

צמרות העצים נעות בפראות,

מאיימות להתרסק כאחוזי דיבוק,

גשר מטלטל, בין שפל לגאות,

משמיע קולות של פיהוק,

משמיע קולות של שיהוק.

דמויות חולפות במעגלים,

דמותו של אדם בא בימים,

דמותו של עולל רך בשנים,

דמותן של ציפורים נודדות,

או סתם מישהו שמציץ לראות.

עד ש..

השנים עוברות כל כך מהר,

המחשבות מוצאות מקום אחר,

ועדיין בכל פעם ששנינו נפגשים,

שוב פורצים הרגשות והיצרים.

רוצה לצאת אלייך בקריאה נואשת,

וכל שיוצא זו שתיקה רועמת.

לצד תלאות שחישלו את רוחי,

ורצונות שעיצבו את דמותי.

כבר לא יודע מה לחשוב,

איך להמשיך את החלום,

עד שהרוח תנשוף ותייבש את הדמעות,

עד שהגל יעלה וישטוף את מה שלא.

השנים ניכרות בכל תנועה,

שתי וערב של קמטי דאגה,

כאשר ליבי מאבד מצבעיו,

סוער ומאוכזב הוא לשווא.

מסתיר את הדמעה, כואב בלי מילה,

ואת מתרחקת, בליבי מותירה צלקת.

לצד תלאות שיחשלו את רוחי,

ורצונות שיעצבו את דמותי.

כבר לא יודע מה לחשוב,

איך להמשיך את החלום,

עד שהרוח תנשוף ותייבש את הדמעות,

עד שהגל יעלה וישטוף את מה שלא.

לב פצוע

צעדים קטנים לאורך השדרה,

אורות חולפים פוצעים את השלווה,

קשוב אל הרוח הנושבת בעוצמה,

נתון כולי לאחיזתה הרכה.

לרגע הכל נשכח, לרגע הכל נסלח,

כל מה שהיה בעבר ועדיין נמצא כאן,

כל מה שמציק ומעיק ונעלם כלא היה,

הצורך לשנות אינו מותיר ברירה.

יושב בסבך הרעש עם מבט תקוע,

עם לב פצוע ששואל בעצב מדוע,

לאן אתה אתה הולך? לאן איני יודע.

והכאב רק מתגבר, את נפשי קורע.

שיפוליו של הבור אינם נראים,

בעודי נאבק ורוצה באמת להאמין,

שיש משמעות לכל קצה חוט ודבר,

לכל מה שהיה כאן ועדיין נותר.

צעדים קטנים לאורך השדרה,

אורות חולפים פוצעים את השלווה,

מאירים את הדרך מאין אני בא,

את מה שנסתר, את מה שנחבא.

יושב בסבך הרעש עם מבט תקוע,

עם לב פצוע ששואל בעצב מדוע,

לאן אתה אתה הולך? לאן איני יודע.

והכאב רק מתגבר, את נפשי קורע.

מילים אחרונות

פניי מסתירות את סערת הרגשות,

נקיפות מצפון ומחשבות מתרוצצות,

מאמץ אל ליבי צללי זיכרונות,
רוצה לומר לה מילים אחרונות.

משוטט עם חלל פרוץ בתוכי,

ריקנות ממלאת כל איבר בגופי,

האהבה בתוכי עולה על גדותיה,

כל כך צמא, צמא אליה.

כיצד אלך אל דרך אחרת,

כיצד אצא מהתהום הבוערת,

איני זקוק לדבר מלבדך,

בואי איתי לאן שאלך.

 

ניסיונותיי להתעלם אינם צולחים,

ליבי מוצף באין סוף געגועים, 

הרגע שהדלת נפתחה במבוכה,

אז חזיתי בשלמות הבריאה.

רוצה לומר לה מילים אחרונות,

מילים יפות, מילים חמות,

האהבה בתוכי עולה על גדותיה,

כל כך, כל כך צמא אליה.

כיצד אלך אל דרך אחרת,

כיצד אצא מהתהום הבוערת,

איני זקוק לדבר מלבדך,

בואי איתי לאן שאלך.

צלילים וצבעים

אני נישא בזרמי האוויר,

מפיח חיים במילות השיר,

ברוח התובעת את חלקה,

בגשם המבשם את האדמה היבשה.

אני לומד את העולם,

דרך צלילים,

דרך צבעים,

נודד בין ריחות תבשילים,

ריחות נופים פראיים.

קשת בערפל המים,

בפתחו של השחר העולה,

שאגה אדירה ביום ובלילה,

לאור ירח מלא.

אני שוכב על האדמה הפצועה,

פותח פרצה לאמת העירומה,

מוצא את דרכי בסמטה אפלה,

דרך שדרת עצים מובילה.

אני יוצא נגד השיטה,

מאמץ את קוד השתיקה

פה ושם זורק מילה,

שקט, הס, דממה.

 

קשת בערפל המים,

בפתחו של השחר העולה,

שאגה אדירה ביום ובלילה,

לאור ירח מלא.