לפרוץ את הסכר

 

יום נוסף ביומן אני עונה בקול יבש,

יום נוסף ביומן שעולה אצלי באש.

אש שמכלה את הרוח שבנפשי.

רוח שלעיתים קוראת היא בשמי.

 

שם בין מילים (ובין) מעשים,

כשהקלפים ביד(יים) נגמרים,

והעתיד אינו (נראה) מאיר פנים,

מלבד שיגרה שעוטפת מבפנים.

 

לא מוצא את המילים לפרוץ את הסכר.

עם סיומה של שנה בבדידות מזהירה.

לו ידעתי מה קורה אצלך בנפש,

כי אצלי הדלת נותרה עוד פתוחה.

 

צלצול חצות עוד רגע נשמע,

אין סוף נשיקות וקולות מסיבה,

ואני כאן בטוח בכל נשמתי,

אין ראויה ממך להיות כאן איתי.

 

באש ובמים, בזריחה ובשקיעה,

תסבי לי אושר בכל מצב שאיקלע.

אף שאינך מסכימה ורואה בי הוזה,

יודע שליבי הפועם אינו מתחזה.

 

לא מוצא את המילים לפרוץ את הסכר.

עם סיומה של שנה בבדידות מזהירה.

לו ידעתי מה קורה אצלך בנפש,

כי אצלי הדלת נותרה עוד פתוחה.

האור הפנימי

 

קם בבוקר, הולך לעבודה.

מניח לשקר לטרוף את הזמן.

הכל מעולה, אני אומר בחיוך

ואצלי בתוכי הכל הפוך.

 

מניח בצד את הקולות שבראש.

שוקע אל תוך השעות שחולפות.

לעיתים הם עולים, עם משבר לא צפוי,

שמאיים לרסק את הלב השבור.

 

על מה אתה חושב, בעודך יושב,

לוגם כוס קפה, שואל מה יהיה.

האור הפנימי לוחש, ואומר . . .

לא תוכל לברוח, זה בך בוער.

 

מגיע הביתה, פושט את הבגדים,

נכנס למקלחת אל המים החמים.

שוטף את הגוף שמבקש רחמים,

בטרם יקרוס אל תהום געגועים.

 

ואז זה קורה, כשהלילה מגיע,

צונח אל השבר שמנהל את חיי.

האמת הכואבת בפרפורים של שינה,

כשאת שוב אומרת שאין עוד תקווה.

 

על מה אתה חושב, בעודך יושב,

לוגם כוס קפה, שואל מה יהיה.

האור הפנימי לוחש, ואומר . . .

לא תוכל לברוח, זה בך בוער.

מדינה בהמתנה

 

שוב בחירות, אותן זמירות,

הבטחות נשמעות בכל פינת חדשות.

אני אדאג, אני אעשה, משלהב הנבחר

את הקהל הצמא, שמחבק את אליליו.

 

הבחירות כבר עברו, אותן תוצאות.

עם מפולג שאיבד את דרכו,

בין אחוזי חסימה ואותיות שחורות,

והבטחות שנותרו בקופסת ארכיון.

 

בקרוב זה יקרה, השמועות מספרות.

והעם מחכה שייפרעו השטרות,

לכל איש קשה יום שעובד את לחמו,

ושב אל ביתו, עם חלומות בנפשו.

 

זמן לחלק בזריזות את העוגה.

בין נבחרים תאבי שליטה,

על מדינה שנמצאת בהמתנה,

לממשלה שתעצור את הטירוף שבשיטה.

 

עשן לבן אינו נראה,

בעודם מדברים על העוגה שהצטמקה.

ממציאים משרות, מגלגלים תקציבים,

משחדים אנשים שלא ישברו את הכלים.

 

בקרוב זה יקרה, השמועות מספרות.

והעם מחכה שייפרעו השטרות,

לכל איש קשה יום שעובד את לחמו,

ושב אל ביתו, עם חלומות בנפשו.

לילה יורד

 

לילה יורד, השער נפתח.

ניצוצות של עבר חולפים לפניי, לפניי.

פסיפס של רגעים, שהיו ואינם,

ואני רק רוצה לדעת שאת כאן.

 

אמצע הלילה, השחר מתקרב,

מתהפך, לא ישן, הספק מנקר, מנער.

משב של געגוע שולח עוד יונה.

בתקווה שאינך, מצאת אהבה חדשה.

 

פוגש אותך בצמתים החשוכים בחיי,

כשהקרקע בין ידיי.

רוצה אותך תמיד איתי ואת בורחת בלעדיי,

איך המקום שלנו זר, עולם מוזר.

 

הזמן עוד ירפא, כך אומרים לי אנשים,

אולי זה נכון, רק בלילה כשנרדמים.

מנסה להיאחז במעט שעוד נותר, 

אף שמחקת כל סיכוי, ששוב עוד נאהב.

 

מה עושים כשהגעגוע מסרב להרים את ידיו,

להרים את ידיו.

והריק שוב עולה, משנה את פניו של הלב שרוצה להיאחז.

כי לא מאוחר, עוד לא מאוחר

 

פוגש אותך בצמתים החשוכים בחיי,

כשהקרקע בין ידיי.

רוצה אותך תמיד איתי ואת בורחת בלעדיי,

איך המקום שלנו זר, עולם מוזר.

עונות מתחלפות

 בין שמים וארץ טובע את מבטי

בתהום המים שנופלים ושוקעים.

וקני הסוף שביניהם תוהים,

מיהו האדם שעומד שבור בלי מילים.

 

המסך נכבה, (כאילו אומר) מה קורה איתך,

בעודי מהסס ושוקל (בכובד ראש) כל מילה,

עם הפצע שבתוכי הולך ונפער,

וגעגוע ששורט את החלון שנסגר.

 

העונות מתחלפות ועדיין (מרגיש) לכוד,

בין הצורך לברוח והאמת שבחוץ.

הרולטה מסתובבת, על קצהו של חוט,

שעוד רגע נקרע ברגעי שפל וגאות.

 

הקרב בעיצומו בעודי עצור במקום,

קרב חפירות נוסף מעבר לכל דמיון.

לשבור ת'כלים גם אם זו טעות מרה.

אולי מכאן תצמח ברוחי הגאולה.

 

בין שמים וארץ אני שב אל ביתי,

אל המסך שנכבה ועדיין ממתין.

אל החדר שהיית בו לפני מספר חודשים.

אל האדם שנמצא בו, שבור בלי מילים.

 

העונות מתחלפות ועדיין (מרגיש) לכוד,

בין הצורך לברוח והאמת שבחוץ.

הרולטה מסתובבת, על קצהו של חוט,

שעוד רגע נקרע ברגעי שפל וגאות. 

נגיעות של סוף

 

דפיקות מואצות אינן משקרות,

משהו קורה, אינו נראה.

חוסר אונים אוכל אותי מבפנים.

רוצה להימלט אל מאחורי הקלעים.

 

עם נגיעות של סוף את מתרחקת.

בין פנסי הרחוב והבתים את נעלמת.

מותירה אחרייך עקבות חבויים,

שיישארו בנפשי לילות וימים.

 

איך שכל יום ציפיתי (בגעגוע) שכבר יגיע הערב.

ובלילה פיללתי שלעולם לעולם

לא תעלה שוב השמש.

 

המילים שכתבת עדיין כואבות,

בקשתך החוזרת שאחדול להיאבק,

שאמשיך ואמצא מישהי מתאימה יותר,

כי את רק פנטזיה שאין בה אמת.

 

עם חשיכה האש שוב ניצתת,

מצוקה אלימה את דמי (היא) שוטפת.

חוסר אונים אוכל אותי מבפנים.

רוצה להימלט אל מאחורי הקלעים.

 

איך שכל יום ציפיתי (בגעגוע) שכבר יגיע הערב.

ובלילה פיללתי שלעולם לעולם

לא תעלה שוב השמש.

חוזר נעלם

 

מטרים ספורים לפני הקצה,

השטח בוער ואין מחסה,

הרגליים כבדות, תקועות במקום,

צעד אחד לפני התהום.

 

בכביש שליד התנועה עוד זורמת,

השמש שוקעת, סיימה עוד משמרת,

ירח מלא מתהדר בפיג'מה,

נראה כנוגע באדמה שעוד נמה.

 

אבנים נפגשות, זו לזו לוחשות,

את סיפורו של האיש שנמצא במסע,

על גבו הוא נושא תרמיל אשליות,

מבקש את אשר מעולם לא ניסה.

 

מטרים ספורים לפני הקצה.

חולות המדבר חודרים את בגדיו.

הוא מניח את כליו, לוקח אויר .

מנער מעליו את הריק שבפנים.

 

ברוחו מחלחלת מחשבה עמומה,

אפשר שימשיך את נדודיו לעולם.

ברוחו מתגלגלת הכרה עגומה,

הוא מחזיק בעבר שחוזר נעלם.

 

אבנים נרגשות, זו לזו לוחשות,

את סיפורו של האיש שנמצא במסע,

על גבו הוא נושא תרמיל אשליות,

מבקש את אשר מעולם לא ניסה.

 

בכביש שליד התנועה מתחדשת,

השמש עולה, הוא שוב יוצא לדרך.