נשימה עמוקה

כשכלום לא הולך,  והכל מתפוצץ,

וצריך לשמור על ראש פתוח,  לאן נושבת הרוח,

ונדמה שמשהו זז,  שמשהו השתנה,

שוב היא באה,  השובבה , אשליית הזמן שעובר,

מפריחה קשר סבוך נוסף ,  אמונה שהכל עוד יסתדר,

נשימה עמוקה אל תהומות הגוף,

היכן שהכל, הכל חשוף,

אין מסתור, אין מעצור,

בין צללים של לבן ושחור.

ואז,  בקושי,  אבל רק בקושי , יוצא מהמחבוא קסם,

תהילתו כבתה אחרי מבזק חצות , שריד למעט רצון טוב היכן שאין כבוד,

רק מראה חרוכה מנשיקתה של הלהבה , שחיממה באורה עד אובדן הכרה,

עד שהנפש איבדה את זהותה , את זכרונה,  את דרכה,  בלשונות הדליקה.

והקסם שוב נוצץ לו בין הדרכים , תהילה שאבדה בין כוכבים נופלים.

במגע שרביט מצמיח ניצנים , מביטנה של אדמה שבורה,

שאיבדה את חייה בשם האומה , נרתמה בעל כורחה למשימה,

ומעל עננים של הרהורים , מטילים צל על יערות קירחים.

נשימה עמוקה אל תהומות הגוף,

היכן שהכל, הכל חשוף,

אין מסתור,  אין מעצור,

בין צללים של לבן ושחור.