אין לאן

הארץ קרועה, מתייפחת בנטל.

עוד מעט היא כורעת את עצביה לפרוץ.

אינה יודעת את נפשה מרוב זעם,

על כל אלה שאכזבו את דרכם לדעת.

 

הם אומרים את נטועה עמוק בליבנו,

הם טוענים חיינו אינם חיים בלעדייך.

לילה יורד, כוכבים מאירים

את נופיה הנשכחים, נופיה הפועמים.

שם נכתבו דברי הימים,

על ארץ מולדת, ארץ אחים.

 

הבועה מתנפצת, אין לאן לברוח, אין לאן ללכת.

כל הארץ ימין ושמאל,

ומה שכבר באמצע, הוא יורד לטמיון.

אלוהים ישמור, אלוהים יעזור,

אלוהים ישמור אותי קרוב.

 

אולי זה סתם עוד מצב רוח רע,

היא אומרת ושותקת בליבה.

עוד מעט הכל ישוב להיות נפלא,

והתקווה תפשוט כמו אש בנשמה.

 

הם אומרים את נטועה עמוק בליבנו,

הם טוענים חיינו אינם חיים בלעדייך.

לילה יורד, כוכבים מאירים,

את נופיה הנשכחים, נופיה הפועמים.

שם נכתבו דברי הימים,

על ארץ מולדת, ארץ אחים.

 

הבועה מתנפצת, אין לאן לברוח, אין לאן ללכת.

כל הארץ ימין ושמאל,

ומה שכבר באמצע, הוא יורד לטמיון,

אלוהים ישמור, אלוהים יעזור,

אלוהים ישמור אותי קרוב.

 

ימים ולילות

 

רוצה אותה בכל חלום מתגלה,

חושב עליה עם כל יום שעולה,

ימים ולילות הרגש רודף,

עם הריקוד בראשך שעולה וגועש.

רואה אותה, יושבת בודדה,

עוטפת בידיה את הכוס הקרה,

רוצה לגשת ולומר לה מילה,

אם רק ידעה, אם רק ידעה.

היא שם לבדה, צופה אל האופק,

חולמת על האיש שיעלה לה את הדופק.

היא כל עולמך, לך היא נועדה,

גש ואל תירא, עזוב ת’המחשבה,

גש ואל תירא, אמור לה מי אתה.

איך לרגע היא שולחת מבט נוקב,

בליבך היא יורה חץ מושחז וכואב.

בעודך הולך לאחור, ושוב חוזר.

מבולבל מסוחרר, שבוי ואילם.

ימים ולילות הרגש עוד בוער,

עם הריקוד בראש שעולה וגועש.

איך בחיוך היא אותך מכשפת,

כמו אש, משלהבת, כמו אש, מהפנטת.

היא שם לבדה, צופה אל האופק,

חולמת על האיש שיעלה לה את הדופק.

היא כל עולמך, לך היא נועדה,

גש ואל תירא, עזוב ת’המחשבה,

גש ואל תירא, אמור לה מי אתה.

כוכבים מעליי

 מפלס החששות עולה בכל מילה.

עומד נבוך, מוכה אהבה.

חולם בדואט , נעימה מתוקה.

מטח כבד ברקע שקיעה.

לוחש לך בסתר פנינים יקרות,

עטופות משי וצרור נשיקות.

ואני שומע את אשר ליבי מספר.

היכן שנשבעתי לעולם לא אוותר.

גם בימים בהם אנחנו לא מדברים,

רק אומרים שלום זה לזו וממשיכים.

כבר כמה ימים שאת אינך נמצאת,

מרגיש לי שומם, הלב משתוקק

לחיוך המתוק שיגרש את החושך,

ויאמר לי בלחש אני כאן איתך.

כוכבים מעליי אומרים לי אל תרפה.

תמצא את הדרך. זה עוד יקרה.

ואני שומע את אשר ליבי מספר.

היכן שנשבעתי לעולם לא אוותר.

גם בימים בהם אנחנו לא מדברים,

רק אומרים שלום זה לזו וממשיכים.

שדים נחבאים

 

כמעט טובע

עם גל נוסף של מילים,

מביט לאחור, הם שם מסתתרים.

שדים על סירה, מחכים לשקיעה,

צלצול מפר את השקט שנגדע.

כוכב שביט מחייך שם למעלה,

חיוך עייף, עוד רגע נרדם.

אוויר נספג ברוחות הלילה,

שנושבות מכאן, נושבות לאן

ואולי, אולי זה אני שעדיין עוד תקוע,

תסריט שנכתב בראשי.

אולי זה עדיין צל בוער

שרודף בי כבר שנים, כבר שנים.

הרעש מצלצל, בקרוב הוא יישבר,

יעבור למקום אחר, מקום חסר,

על רכסיה וחומותיה של הדממה,

הוא יזעק את דמיה של הבשורה.

שדים נחבאים פושטים על הלילה,

משחקים בתופסת עם חלום נעורים.

השקט חוזר והדרמה נשכחת.

פנסים מאירים, פנסים מאירים.

ואולי, אולי זה אני שעדיין עוד תקוע,

תסריט שנכתב בראשי.

אולי זה עדיין צל בוער

שרודף בי כבר שנים, כבר שנים

.

יום הולדת

יום הולדת, הספירה לאחור מהדהדת,

שמחה ועצב חולקים את אותו הכתר.

מה שהיה כבר לא יחזור,

מלבד הזיכרון שממאן לעזוב.

יום הולדת, אתה מביט במראה,

עם ההשתקפות שמביטה בך חזרה,

מבט עייף נטול קפאין,

מלבד הנפש שבוערת, מבפנים..

לשחרר את כל מה שמעיק,

למען הנפש, למען עתיד,

לשחרר את הכאב ולא להביט לאחור,

להביט לאחור.. בלב.

צלילים נשמעים כשהבוקר מגיע,

נגיעות של חופש כשהשחר מפציע.

חוכמת הדרך מובילה את צעדיך,

האור והניסיון מאירים את עיניך.

יום הולדת, להיכן (יש) עוד ללכת,

כשהרוח לעיתים היא נוטשת,

והגורל נראה מעט, מעט אכזר,

קצת מוזר, לא ברור ומנוכר.

יום הולדת, המסיבה עוד רגע נגמרת,

ושוב פעם חוזרים אל אותה מציאות נושכת.

מה שהיה כבר לא יחזור,

מלבד הזיכרון שממאן לעזוב.

לשחרר את כל מה שמעיק, 

למען הנפש, למען עתיד,

לשחרר את הכאב ולא להביט לאחור, 

להביט לאחור.. בלב.

היום שאחרי

 אני מביט בהם מבט שואל,

עד מתי, אבל הכעס אינו עוצר,

כל השנים הוא רק הולך ומתגבר,

דלת נטרקת לאחר ויכוח סוער.

דף חדש זה רק במחברת,

במציאות זה נראה לגמרי אחרת,

עם עוד עניין שמתפוצץ בפנים,

מותיר אחריו פצעים פתוחים.

מחשבות נוגעות ביום שאחרי,

היום שבו עולמי יהיה חסר,

היום שבו עולמי כספינה טובעת,

שוקעת במצולות לאן אין לדעת.

מביט בהם מבט מודאג,,

מה יקרה ביום שאחרי מחר,

כאשר תקתוקיו של הזמן ייפסקו,

ולא יהיה עוד חלון לחרטה ושינוי.

עם כל מילה שמשחררת ניצרה,

השקט עוד רגע נסדק ונקרע,

ורק הקול הפנימי נשמע-

שמור על המעט שנשאר,

לחזור אחורה כבר אי אפשר.

מחשבות נוגעות ביום שאחרי,

היום שבו עולמי יהיה חסר,

היום שבו עולמי כספינה טובעת,

שוקעת במצולות לאן אין לדעת.

ורק עיניים ריקות וקרות,

יזכירו שוב ושוב את האובדן,

ואת מה שיכל להיות.

ועוד אידיוט

עייף מדברי הבל ושקרים,

מלחמות ומבצעים נועזים,

כותרות שאינן פוסקות,

ועוד אידיוט שחושב להיות.

החום שובר שיאים

ויוקר המחיה אלוהים אדירים.

להחזיק מעמד זה עניין לא פשוט.

ומי שמצליח, סחתיין ומברוק.

השעון מכוון כבר מזמן,

עוד עולה עשן לבן/ מסך עשן.

היכן שנפסע אבק כוכבים יעלה,

יישא אותנו לאן שרק נרצה.

העולם אינו כאתמול,

השיגעון מחלחל אל מי התהום,

קורבן נוסף לאוזלת היד,

ועוד אידיוט שליבו הושחת.

תחושת הלבד לעולם אינה עוזבת,

כמו אש היא בלילה שורטת.

בין קירות שצופנים (בליבם) קוד שתיקה,

ועוד עניין או שניים של דאגה.

התמונה נפתחת כמניפה,

מאירה את זוהרה של תקופה.

דרך שעברתי בגוף ובנפש,

וניגון שמלווה כל רגש.

השעון מכוון כבר מזמן,

עוד עולה עשן לבן/ מסך עשן.

היכן שנפסע אבק כוכבים יעלה,

יישא אותנו לאן שרק נרצה.