כוכבים מעליי

 מפלס החששות עולה בכל מילה.

עומד נבוך, מוכה אהבה.

חולם בדואט , נעימה מתוקה.

מטח כבד ברקע שקיעה.

לוחש לך בסתר פנינים יקרות,

עטופות משי וצרור נשיקות.

ואני שומע את אשר ליבי מספר.

היכן שנשבעתי לעולם לא אוותר.

גם בימים בהם אנחנו לא מדברים,

רק אומרים שלום זה לזו וממשיכים.

כבר כמה ימים שאת אינך נמצאת,

מרגיש לי שומם, הלב משתוקק

לחיוך המתוק שיגרש את החושך,

ויאמר לי בלחש אני כאן איתך.

כוכבים מעליי אומרים לי אל תרפה.

תמצא את הדרך. זה עוד יקרה.

ואני שומע את אשר ליבי מספר.

היכן שנשבעתי לעולם לא אוותר.

גם בימים בהם אנחנו לא מדברים,

רק אומרים שלום זה לזו וממשיכים.

שדים נחבאים

 

כמעט טובע

עם גל נוסף של מילים,

מביט לאחור, הם שם מסתתרים.

שדים על סירה, מחכים לשקיעה,

צלצול מפר את השקט שנגדע.

כוכב שביט מחייך שם למעלה,

חיוך עייף, עוד רגע נרדם.

אוויר נספג ברוחות הלילה,

שנושבות מכאן, נושבות לאן

ואולי, אולי זה אני שעדיין עוד תקוע,

תסריט שנכתב בראשי.

אולי זה עדיין צל בוער

שרודף בי כבר שנים, כבר שנים.

הרעש מצלצל, בקרוב הוא יישבר,

יעבור למקום אחר, מקום חסר,

על רכסיה וחומותיה של הדממה,

הוא יזעק את דמיה של הבשורה.

שדים נחבאים פושטים על הלילה,

משחקים בתופסת עם חלום נעורים.

השקט חוזר והדרמה נשכחת.

פנסים מאירים, פנסים מאירים.

ואולי, אולי זה אני שעדיין עוד תקוע,

תסריט שנכתב בראשי.

אולי זה עדיין צל בוער

שרודף בי כבר שנים, כבר שנים

.

יום הולדת

יום הולדת, הספירה לאחור מהדהדת,

שמחה ועצב חולקים את אותו הכתר.

מה שהיה כבר לא יחזור,

מלבד הזיכרון שממאן לעזוב.

יום הולדת, אתה מביט במראה,

עם ההשתקפות שמביטה בך חזרה,

מבט עייף נטול קפאין,

מלבד הנפש שבוערת, מבפנים..

לשחרר את כל מה שמעיק,

למען הנפש, למען עתיד,

לשחרר את הכאב ולא להביט לאחור,

להביט לאחור.. בלב.

צלילים נשמעים כשהבוקר מגיע,

נגיעות של חופש כשהשחר מפציע.

חוכמת הדרך מובילה את צעדיך,

האור והניסיון מאירים את עיניך.

יום הולדת, להיכן (יש) עוד ללכת,

כשהרוח לעיתים היא נוטשת,

והגורל נראה מעט, מעט אכזר,

קצת מוזר, לא ברור ומנוכר.

יום הולדת, המסיבה עוד רגע נגמרת,

ושוב פעם חוזרים אל אותה מציאות נושכת.

מה שהיה כבר לא יחזור,

מלבד הזיכרון שממאן לעזוב.

לשחרר את כל מה שמעיק, 

למען הנפש, למען עתיד,

לשחרר את הכאב ולא להביט לאחור, 

להביט לאחור.. בלב.

היום שאחרי

 אני מביט בהם מבט שואל,

עד מתי, אבל הכעס אינו עוצר,

כל השנים הוא רק הולך ומתגבר,

דלת נטרקת לאחר ויכוח סוער.

דף חדש זה רק במחברת,

במציאות זה נראה לגמרי אחרת,

עם עוד עניין שמתפוצץ בפנים,

מותיר אחריו פצעים פתוחים.

מחשבות נוגעות ביום שאחרי,

היום שבו עולמי יהיה חסר,

היום שבו עולמי כספינה טובעת,

שוקעת במצולות לאן אין לדעת.

מביט בהם מבט מודאג,,

מה יקרה ביום שאחרי מחר,

כאשר תקתוקיו של הזמן ייפסקו,

ולא יהיה עוד חלון לחרטה ושינוי.

עם כל מילה שמשחררת ניצרה,

השקט עוד רגע נסדק ונקרע,

ורק הקול הפנימי נשמע-

שמור על המעט שנשאר,

לחזור אחורה כבר אי אפשר.

מחשבות נוגעות ביום שאחרי,

היום שבו עולמי יהיה חסר,

היום שבו עולמי כספינה טובעת,

שוקעת במצולות לאן אין לדעת.

ורק עיניים ריקות וקרות,

יזכירו שוב ושוב את האובדן,

ואת מה שיכל להיות.

ועוד אידיוט

עייף מדברי הבל ושקרים,

מלחמות ומבצעים נועזים,

כותרות שאינן פוסקות,

ועוד אידיוט שחושב להיות.

החום שובר שיאים

ויוקר המחיה אלוהים אדירים.

להחזיק מעמד זה עניין לא פשוט.

ומי שמצליח, סחתיין ומברוק.

השעון מכוון כבר מזמן,

עוד עולה עשן לבן/ מסך עשן.

היכן שנפסע אבק כוכבים יעלה,

יישא אותנו לאן שרק נרצה.

העולם אינו כאתמול,

השיגעון מחלחל אל מי התהום,

קורבן נוסף לאוזלת היד,

ועוד אידיוט שליבו הושחת.

תחושת הלבד לעולם אינה עוזבת,

כמו אש היא בלילה שורטת.

בין קירות שצופנים (בליבם) קוד שתיקה,

ועוד עניין או שניים של דאגה.

התמונה נפתחת כמניפה,

מאירה את זוהרה של תקופה.

דרך שעברתי בגוף ובנפש,

וניגון שמלווה כל רגש.

השעון מכוון כבר מזמן,

עוד עולה עשן לבן/ מסך עשן.

היכן שנפסע אבק כוכבים יעלה,

יישא אותנו לאן שרק נרצה.

פצע פתוח

 חושב עלייך בגשם וברוח,

איך השארת בליבי פצע פתוח,

אלוהים אדירים, השיגעון מכרסם,

את אינך כאן, זה לא ייתכן.

המאמץ ניכר בכל תנועה,

עם כל צעד שמותיר חותם,

הכאב פושט כמו עשב פרא,

נותן את סימניו של בוא השקט.

האור יעלה והספקות ייעלמו.

לא עוד לב שבור, לא עוד לב עצוב. (BRIDGE )

היום מסתיים ושנינו הולכים,

שיכורים מאהבה, צוחקים, נהנים.

כמעט זה זה קורה, כמעט זה יוצא,

על הקצה, בסוף המקצה.

הלהט פורץ בעוצמה בלי מילים,

כשהלב נחמץ במחוזות בוערים.

אם רק היית שלי, זו מנגינת ליבי,

בסבך הלחשים שעולים סביבי.

מטרים בודדים, צעדים מדודים,

עוד רגע ניפרד שוב כידידים,

ואני אמשיך אל ביתי בגשם וברוח,

עם לב שבור ופצע פתוח,

אתה וודאי שומע את הקולות שפוצעים,

איך עולמי מתהפך בשעת דמדומים,

עם רשרוש של עלים שלמגע נשברים.

היום מסתיים ושנינו הולכים,

שיכורים מאהבה, צוחקים, נהנים.

כמעט זה זה קורה, כמעט זה יוצא,

על הקצה, בסוף המקצה.

לילה לבן

בוקר מוקדם, משוטט ככה סתם.

אחרי עוד לילה עיקש ולבן.

עם הציפורים שמבשרות אור יום,

ושרידיו הנעלמים של חלום.

ידיעה מרעישה צדה את עיניי

כזו שתעשה סדר בחיי.

רוח שתניע את מפרשיי הקרועים,

רוח רעננה לצד תובנות והרגלים.

הזמן נמחק כלא היה מעולם,

היכן שהדרך מתפוגגת לה אי שם.

הרגליים נטועות חזק במקומן.

די לך, איש, עד כאן.

די לך, איש, עד כאן.

אנשים באים, אנשים הולכים,

אל שגרת יומם הם ממהרים,

על גבם תיק נסתר שאינו נראה.

רגש נפיץ שלעולם לא יוודע.

דלת נפתחת: פנים שואלות.

היכן היית? באילו מקומות?

פה ושם אני עונה, משוטט ברחובות,

עם קולות וצלילים שצובעים את היום.

הזמן נמחק כלא היה מעולם,

היכן שהדרך מתפוגגת לה אי שם.

הרגליים נטועות חזק במקומן.

די לך, איש, עד כאן.

די לך, איש, עד כאן.