אני מביט

אני מביט ולא מאמין,

איך עוברות להן השנים,

מעגלים נפתחים ונסגרים,

חלונות ריקים מאנשים.

תחושה של ריקנות

מפלחת את הנשמה,

לרגע החיוך יוצא, ואז

שוב הוא נעלם ונחבא.

עד מתי הנפש תסער,

כשבאוזניי נשמע אותו צליל מוכר,

עד מתי הנפש תבער,

בעודי אומר לעולם לא מאוחר.

קולות רפאים רוחשים סביבי,

בעודי פוסע בין החדרים,

צל כבד נופל על הקירות,

בעודי מביט ולא מאמין.

דברים קורים, דברים משתנים,

ואני עדיין מחפש את מקומי,

בין נקודות של שפל וגאות,

חלום שיהפוך למציאות.

עד מתי הנפש תסער,

כשבאוזניי נשמע אותו צליל מוכר,

עד מתי הנפש תבער,

בעודי אומר לעולם לא מאוחר.