אי שם באמצע הדרך

מה יימס תחילה,

עור האדם או קרחון העולם,

הטבע מאבד את צלמו,

והאדם מטה את כף המאזניים לחובתו,

אינו רואה דבר מעבר לטובת עצמו.

עיניו פוזלות לחצר שכניו,

מתייחס לטבע כדבר המובן מאליו,

חפץ בהזדמנות שנייה,

שמתמוססת בימים של קידמה.

המעטה נחתם ונסדק לסירוגין,

מקציב לאומה זמן חסד להרהורים,

רגע לפני שהתהילה נעלמת,

אי שם באמצע שום דרך.

במה יועילו סדרי הדת והאמונה,

מעבים את הגבולות בשטח ובחשיבה,

מסתירים את האמת האחת והיחידה.

אין זכות חיים ללא הטבע וחסדיו,

דבר לא יוכל לנחשוליו ולרעשיו.

יש הנרתעים מלהט המילים,

מסרבים להביט בדמות שבמראה,

אינם מפנימים את המסר הכואב,

אינם מוכנים לחשבון נפש נוקב.

המעטה נחתם ונסדק לסירוגין,

מקציב לאומה זמן חסד להרהורים,

רגע לפני שהתהילה נעלמת,

אי שם באמצע שום דרך