שנינו

שעת בוקר מוקדמת,

כולם ישנים,

ואני יוצא החוצה בכפכפים,

מאזין לשירת הציפורים.

עוצם עיניים בקול דממה,

חודר אל מבואות ליבן,

חש את כאבן הנמשך זמן רב,

מדממות בשדה הקרב.

את שנינו אף אחד לא באמת מבין,

את שנינו אף אחד לא באמת מכיר,

שנינו נדחקים אל הקצה,

מול עצימת עיניים ואפס מעשה.

מתחננות לטיפול ולעזרה,

מייחלות להבנה ולהגנה,

מביטות בי בעיניים חודרות,

קשר עיניים המחבר גורלות.

שעת הדמדומים הגיעה,

הציפורים ישנות בעין פקוחה,

שלא יאבדו את ביתן,

ואני איתן נרדמתי מזמן.

את שנינו אף אחד לא באמת מבין,

את שנינו אף אחד לא באמת מכיר,

שנינו נדחקים אל הקצה,

מול עצימת עיניים ואפס מעשה.