עכשיו אני כאן

בונה לי מדרגות היכן שארצה.

חיה את ההווה מעבר לקצה.

לא מסתכלת, מניחה מאחור.

מה שיהיה, לעולם לא יחזור.

 

ציפור נפשי מראה לי את הדרך.

תחושת הניכור עדיין מצלקת.

נחושה בדעתי להגשים, בלי

מגננות והגיגי מחשבה מציקים.

 

לבדי בעולם, מחפשת כיוון.

לבדי בעולם, מחפשת שינוי.

בונה לי מדרגות אל עתיד ורוד.

שלום עם עצמי, שיהיה לי טוב.

 

עכשיו אני כאן, רואה את האור.

המקום בו סבלתי, רחוק רחוק.

הילדה שבצד כבר אינה בודדה.

כמו לביאה נאבקת על מקומה.

 

אני רואה את היום שבו אצפה

ממרום המדרגות, היכן שארצה.

העולם יידע את כוחה של ילדה,

היוצרות התהפכו, עכשיו אני כאן.

 

לבדי בעולם, מחפשת כיוון.

לבדי בעולם, מחפשת שינוי.

בונה לי מדרגות אל עתיד ורוד.

שלום עם עצמי, שיהיה לי טוב.

בדרך לים

 השמיים פרושים, הרחוב כבר נרדם,

מלבד איש שיושב וכותב עוד מכתב.

השריר מכווץ, רעיונות כבר אינם.

המפעל כבר נסגר, בדרך לים.

 

קמטים וזיפים מעטרים את פניו,

נראה מעורפל, כמו חזר משדה קרב.

מעליו מחליקים צורות עננים.

לצידו יש בקבוק שנסחף בגלים.

 

אנשים ניגשים, שואלים לשלומו.

מציעים לו כוס מים ומקום בו לישון.

אבל הוא מסרב, בחיוך מבויש,

טוב לי היכן שאני כאן נמצא.

 

מרוקן את כיסיו, לא מוצא שם דבר.

מחפש בפחים, מאחורי הספסל.

תפוח אכול וגבינה יבשה.

שלל מפואר, לבטנו הריקה.

 

שעת בוקר מוקדמת, חולף בריצה,

על פניו של אדם שיושב על ספסל,

לצידו יש בקבוק ובתוכו יש מכתב.

הוא מביט לשמיים ותוהה מה עכשיו.

 

אנשים ניגשים, שואלים לשלומו.

מציעים לו כוס מים ומקום בו לישון.

אבל הוא מסרב, בחיוך מבויש,

טוב לי היכן שאני כאן נמצא.

יום עובר

יום עובר ואת כאן, עדיין איתי.

נשמעת ונחבאת לכלים לסירוגין.

נוצת כנף נשמטת אל שביל כורכר.

שביל אל מקום של סחף ופורקן.

 

מבקש ישועה מאותם רעשים.

להתמסר אל החספוס שבמגע.

אהבה ישנה שמתבשמת עם השנים, (עם השנים).

 

השמש בקרוב יורדת אל משכנה,

רוצה לשעוט אל מה שטוב.

לאחוז בו בידיי ולברוח הרחק מכאן,

מכל מה שסובב סביבי, והטירוף

מוצא מקום להימלט מן התהום.

 

לילה בא, הוא שם על, המדף,

מבקש שוב לצאת, לחוש את המרחב.

אהבה ישנה ממלאת את  

הריק שעוטף, תחושה של לבד.

 

נוצת כנף, לוחשת לי, אני כאן איתך,

ויש מקום אתה מרגיש, ת'האש שבליבך.

אהבה ישנה שמתבשמת עם השנים, (עם השנים).

 

השמש בקרוב יורדת אל משכנה,

רוצה לשעוט אל מה שטוב.

לאחוז בו בידיי ולברוח הרחק מכאן,

מכל מה שסובב סביבי, והטירוף

מוצא מקום להימלט מן התהום.

קצת ועוד קצת

 שנים הם מתקוטטים.

שנים, זה עם זו נשארים.

זוג מוזר שהגורל איחד,

ועכשיו מאוחר מידיי.

 

החדר בלאגן, כל היום אתה נרדם, רק אומרת.

אתה כועס, מבקשת שתתאפס.

ושוכחת מה עשית אז בערב.

 

זה מצב כבר לא נורמלי, עכשיו.. 

כך הם שנים ממשיכים.

חובטים במילים ומתבוססים.

ואני מביט, מהצד נואש, כמו רעל.

כך הם שנים ממשיכים.

שבים והולכים, ומתבוססים.

אני מביט מהצד נואש,

כמו רעל זה נספג.. בך, קצת ועוד קצת.

כבר לא יכולה יותר. ומייד, שוב חוזר הניגון. די, מספיק, לאגור דברים בארון המסכן שמבקש רחמים.   איני מסוגל יותר, ומייד, אתה חוזר למשבצת. עם הרגלים, שפוגעים בגופך הדועך. ובדרך כמעט שוב מועד שוב. זה מצב כבר לא נורמלי, עכשיו..  כך הם שנים ממשיכים. חובטים במילים ומתבוססים. ואני מביט, מהצד נואש, כמו רעל. כך הם שנים ממשיכים. שבים והולכים, ומתבוססים. אני מביט מהצד נואש, כמו רעל זה נספג.. בך, קצת ועוד קצת.

מה עוד נשאר

 

יש בי תקווה לנצח.

יש בי תקווה שאזכה.

עוד יום חדש משמח.

עוד יום חדש מחכה.

דרך הייתה ואבדה לה

עם השקיעה בקצה.

דרך הייתה ונדמה לה

עם השתיקה שבלב.

 

מה, מה עוד נשאר, מגע חסר היכן שאין אותך.

מה, מה עוד נשאר, רוצה לומר ולא אומר מילה.

 

יש לי דבר לספר לך

לפני שתצאי לבדך.

יש לי דבר מה לומר לך

היכן שעזבת, זה שובר.

שנינו המשכנו קדימה

מאמינים שהזמן ירפא.

שנינו המשכנו קדימה

רק אצלי זה לפעמים עוד חוזר.

 

מה, מה עוד נשאר, מגע חסר היכן שאין אותך.

מה, מה עוד נשאר, רוצה לומר ולא אומר מילה.

 

במקום בו היינו, נפרדנו,

הרכבת כבר עזבה ת'תחנה.

מקווה שאולי את תשובי

עם השמש שעולה.

 

מה, מה עוד נשאר, מגע חסר היכן שאין אותך.

מה, מה עוד נשאר, רוצה לומר ולא אומר מילה.

 

שני עולמות

 

אמיצה ברוחה, איתנה בדעתה.

נענית לאתגר עם כל מה שבא.

קשיים לא חסר והיא נחושה,

מאמינה בכוחה להגשים את חלומה.

 

מימי ילדותה, היא מלקטת חלומות,

נישאת על ידי פתגמים וסיסמאות.

הכל אפשרי, אם רק רוצים, לא מוותרים.

הכל אפשרי, גם כשנופלים מייד קמים.

 

פצעי עברה לעיתים הם חוזרים,

להזכיר מהיכן, נאספו, נשמרים.

הכל אפשרי, היא חוזרת בקול,

מפלסת דרכה בין שני עולמות.

 

כמגדלור בחשיכה, מאירה את הסביבה,

אל אותם אנשים שרואים בה את עצמם.

קשיים לא חסר והיא נחושה.

מכילה בתוכה את המחול שבנפשה.

 

צעדים ראשונים, אל החלום שבפנים.

צאי אל הבמה אל קול תשואות ההמונים.

צאי אל הבמה ותני דרור לגופך,

כי זו האמת שבוערת בתוך ליבך. (X2)

 

פצעי עברה לעיתים הם חוזרים,

להזכיר מהיכן, נאספו, נשמרים.

הכל אפשרי, היא חוזרת בקול,

מפלסת דרכה בין שני עולמות.

אדם חולם

 שואל את עצמי כאדם חולם,

איך רגש יכול ככה סתם להיעלם,

                    רק אתמול עוד ישבנו אחוזי אהבה,                    

במרפסת חבויה בין עצי צפצפה.

לרגעים נראה שהקאמבק מתקרב,

כמו בסרטים אנחנו שוב נתאהב,

האימוג'י יחגוג עם פרחים ונשיקות,

והסילבסטר יתקבל בזרועות פתוחות.

לילה אצלי, לילה אצלך.

עונג מופלא של רגש ואש.

לילה אצלך, לילה אצלי,

דירה משותפת היה הדיבור,

לא היה שום כיוון  שזה סוף הסיפור.

שנינו יחד נכבוש את העולם,

בטוחים שהפעם דרכנו לאן.  

נעשה טעימות ונשלח הזמנות,

הביטחון בשמיים, בקרוב ליל כלולות.

THE END, יש יגידו, זה לעיתים משחרר, 

מתחילים מחדש את פעימותיו של הלב.

לעיתים זה קשה, ולפעמים זה נסבל,

עד ששוב את עולה (בי) בחגיגות טו באב.

לילה אצלי, לילה אצלך.

עונג מופלא של רגש ואש.

לילה אצלך, לילה אצלי,

דירה משותפת היה הדיבור,

לא היה שום כיוון  שזה סוף הסיפור.