אני מביט בהם מבט שואל,
עד מתי, אבל הכעס אינו עוצר,
כל השנים הוא רק הולך ומתגבר,
דלת נטרקת לאחר ויכוח סוער.
דף חדש זה רק במחברת,
במציאות זה נראה לגמרי אחרת,
עם עוד עניין שמתפוצץ בפנים,
מותיר אחריו פצעים פתוחים.
מחשבות נוגעות ביום שאחרי,
היום שבו עולמי יהיה חסר,
היום שבו עולמי כספינה טובעת,
שוקעת במצולות לאן אין לדעת.
מביט בהם מבט מודאג,,
מה יקרה ביום שאחרי מחר,
כאשר תקתוקיו של הזמן ייפסקו,
ולא יהיה עוד חלון לחרטה ושינוי.
עם כל מילה שמשחררת ניצרה,
השקט עוד רגע נסדק ונקרע,
ורק הקול הפנימי נשמע-
שמור על המעט שנשאר,
לחזור אחורה כבר אי אפשר.
מחשבות נוגעות ביום שאחרי,
היום שבו עולמי יהיה חסר,
היום שבו עולמי כספינה טובעת,
שוקעת במצולות לאן אין לדעת.
ורק עיניים ריקות וקרות,
יזכירו שוב ושוב את האובדן,
ואת מה שיכל להיות.
