מרגיש מעורער, כוחותיי אזלו.
המילים אינן, אולי יחזרו,
חושש להלחיץ, רק אל תלכי,
האם בכלל את רוצה להיות איתי.
עברנו הרבה בזמן קצר ,
לא פעם הייתי לך עוגן וכנף,
בעודי נשבר ומתפרק מבפנים,
גם כשידעתי מה המחיר.
את הולכת, רגע אחרי מתחרטת,
מחזירה אותי לרכבת שאינה עוצרת,
אולי לא סומכת, אולי מתביישת,
לעשות את הקאט, ולאבד את הדרך.
את אומרת עזוב, אל תתבאס,
אותה המנגינה שלעולם לא עוזבת.
והלב לא עומד עוד בשכר הלימוד,
שנמשך כבר שנים ואת מתרחקת.
עם כל יום שעובר מנסה לקבל,
את הקירבה שמתרחקת ואת מה שאין.
גם כשנראה שהגעתי ליעד והלחישות נענו.
ואולי אני סתם מחכה לימים שעוד יבואו.
את הולכת, רגע אחרי מתחרטת,
מחזירה אותי לרכבת שאינה עוצרת,
אולי לא סומכת, אולי מתביישת,
לעשות את הקאט, ולאבד את הדרך.
No comments:
Post a Comment